[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוהד רגב
/
מהפכה

הכול קרה בלילה  אחד. קיבלתי חומר חדש. כשחיפשתי כלי להפריד בו
את הזרעים מהחומר, מצאתי חצי מכל של ביצת הפתעה קינדר. אחרי
שסיימתי את מלאכת ההפרדה, עמדתי לזרוק את המכל הצהוב לפח,
ומחשבה מטרידה החלה לדגדג אותי: הכול אסור כאן, אבל עושים
הכול; סקס עם קטינות, אלכוהול, פאבים אל תוך הלילה, חזירים,
סמים ועוד. ולפתע פתאום הופיעה הארה: אם כל תל-אביבי יזרע את
הזרעים שלו, אפילו רק את החמישים זרעים שלו, נהיה עד מהרה לעיר
הראשונה בעולם, שצבעה את עצמה בירוק. השתחלתי לתוך חולצה כחולה
שמצאתי ויצאתי לסיבוב הזריעה שלי. זרעתי את הזרעים בכל מקום
שנראה לי, שיש בו קרקע פורייה. רוח קרה מאוד עברה בשרוולי
החולצה ובישרה על בוא עונת הגשמים והשמש שאנחנו קוראים לה כאן:
חורף.

המשכתי להלך ברחובות האפורים, ידי בכיסים. בחורות צהובות ישבו
בבתי הקפה הצפוניים, ניענעו את שפתיהן ואת ציפורניהן האדומות
כדי לייבשן, כמו שרבות מהן ייבשו אותי בעבר. בבית קפה פינתי
חדש 'המערב הפרוע' חילקו כוכבים זהובים עם הכיתוב "שריף". הם
חיברו לי כוכב אחד כזה, ואני רק חייכתי חצי חיוך והמשכתי ללכת.
הסלקום צילצל בכיס שלי. אפילו לא הצצתי לראות מי מחפש אותי.
הפסקתי להתעניין באנשים הסלולריים. היה נדמה, שכל רחוב
שהתכוונתי לפנות אליו היה ללא מוצא, אז המשכתי ללכת. בפינת
רחוב, מול ניידת משטרה, בכניסה לגן ציבורי, עמד טלפון ציבורי
מואר בפנס רחוב. נזכרתי, שחבר שלי, ירושלמי, סיפר לי פעם על
שיח של גראס, שגדל כצמח מטפס על עמוד טלפון, בכניסה לגן
ציבורי, מול תחנת משטרה בירושלים, עד שיום אחד נגזם משם
באכזריות. באותו רגע נראה לי, כי יהיה זה אך צודק לזרוע את
שלושת הזרעים האחרונים שנותרו בכיסי ליד הטלפון הציבורי.
    ברגע שהזרעים פגעו באדמת הבוץ, הטלפון הציבורי צילצל.

"שלום, אפשר לדבר עם כינרת?" אמר קול צעיר ומתגלגל מעבר לקו.
   "זה טלפון ציבורי," עניתי.
    "אני יודע," ענה הקול, "תעשה לי טובה ותקרא לה. היא בטח
בגן."
    חשבתי לרגע, ואז צעדתי בהססנות אל תוך הגן. השפופרת נותרה
תלויה באוויר. בגן ישבה חבורה של צלליות. הן ספק שרו, ספק
ליחששו דברי כשף. "כינרת?!" קראתי.
    "הוי, כינרת שלי," צווח קול צעיר ומתגלגל מתוך הצלליות,
והן כולן חייכו באפילה.
    "כן!?" ענה קול רך מבין הצלליות.
    "יש לך טלפון," אמרתי, ונשפתי לתוך ידי כדי לחמם אותן.
    "לא משנה מי זה, תגיד לו שיבוא לכאן," ענתה כינרת, ואז
הוסיפה: "ולא משנה מי אתה, אתה מוזמן גם."
    חזרתי לטלפון והזמנתי את "לא משנה מי זה" והצטרפתי כ"לא
משנה מי אתה" לחבורה. עמדתי במרחק של מטר וחצי מכינרת. היה שקט
וכולם הסתכלו עלי.
    "שלום, אני בוב," הצגתי את עצמי בשם האינטרנט שלי.
    "אני כינרת," אמרה כינרת. היא היתה בסוף שנות העשרים,
בעלת היקף ענק של גוף וחזה, זהובת שיער, מאופרת בצבעים כהים
ועמוקים. מסביבה ישבו כעשרים "לא משנה מי זה". כולם היו בחורים
צעירים בסביבות גיל 20, וכולם נראו נשיים מעט. דאגתי לשמור על
מרחק מהחבורה, כדי שמישהו לא יחשוב אותי בטעות לאחד מהם. אחד
הבחורים קרא לעברי: "שלום, קאובוי," והכוכב הזהוב שלי ניצנץ
בדיוק אז נצנוץ מרגיז, שגרם לי לפסוע צעד אחורה  ברגלי,
קילומטר אחורה בתוכי.
     התבוננתי בדינמיקה שבמרחב. נראה היה,  כי עיניהם וגופם
של ה"לא משנה מי זה" האלה עקבו אחר תנועותיה של כינרת כשדה של
שיבולים אחר הרוח. זה נראה מובן מאליו באותו רגע: הבחורה הזאת
היתה אמנם רק מטר ושבעים, אך נראתה כמו שלושה מטרים לפחות. הם
שוחחו בקולות צעירים ומתגלגלים על תוכניות טלוויזיה, פוליטיקה,
מסעדות טובות וסרטים טובים, אביזרי מין, ארוחת חג וגור מסוג
זאב, שאחד מהם מצא. כינרת בעיקר הקשיבה ולמרות שהגבה שלי היתה
מורמת ומתחה לי את העין, לא יכולתי שלא לחשוב שהשיחות הרגילות
שלי עם חברי הסלולריים בבתי הקפה נשמעו בדיוק אותו הדבר.
    לפתע הופיע בכניסה לגן ה"לא משנה מי זה" האחרון. כנראה זה
שדיברתי איתו בטלפון. כל ה"לא משנה מי זה" האחרים וכינרת בירכו
אותו לשלום. אחרי כמה רגעים הכריזה כינרת בקול: "טוב, הולכים
לגן העצמאות." תוך פחות מחמש דקות נדחסו כל ה"לא משנה מי זה"
לתוך מכוניות של 'תבל דיגיטל' 'מסע אחר' ואחרות. רגע לפני
שכינרת נכנסה ל'שלום, חייזר' היא שאלה אותי אם אני מצטרף.
למרות שהייתי מהופנט ממנה השבתי בשלילה. המחשבה שאחד מחברי
הסלולריים יראה אותי עם החבורה המוזרה הזאת עוררה בי תחושה של
הפחד ההוא מכיתה ז' של "להיראות-עם-אחד-מהמוזרים,
להסתובב-עם-החנונים-ההומואים." קבעתי עם עצמי ללכת למרכז
תל-אביב, אבל מצאתי את עצמי הולך  לכיוון הים - אל עבר גן
העצמאות.

לא הייתי מעולם בגן העצמאות. ידעתי רק, שזה מקום מפגשם של
המוזרים, המרוחקים או המורחקים. הסתובבתי מעט בגן האפור
והדהוי, ועד מהרה הבחנתי בחבורת ה"לא משנה מי זה". הם ישבו בצל
אורו של פנס רחוב, ואני דאגתי להישאר בחשיכה, כדי שהם לא
יבחינו בי. כינרת לא היתה שם, הם ישבו על הדשא, ליחששו וצחקו.
מדי כמה דקות קם אחד מהם ונעלם מאחורי השיחים, אל מקום שנראה
כאילו אין דרך אליו ואין מוצא ממנו. אני חיפשתי מקום שממנו
אוכל להציץ אל המתרחש מעבר לשיחים, אך באמת לא היתה דרך עוקפת
לשם, וחשבתי שאם אעבור דרך השיחים אעשה הרבה רעש. לאט לאט
הידלדלה החבורה, ולבסוף נותרו שני "לא משנה מי זה", ואני
קיוויתי שהם יצטרפו כבר לחבריהם, ואז אוכל לראות מה נמצא מעבר
לשיחים.
     אבל אז הופיעה חבורה נוספת. אלה לא היו "לא משנה מי זה"
צעירים וחביבים, אלא שלישיית "ביג בויז". נראה היה, שהם התחבאו
בפינה מרוחקת וחיכו שהחבורה תצטמצם. מנהיג ה"ביג בויז", כנראה
"ציון" קוראים לו החבר'ה, תפס בשתי ידיו השעירות את שני ה"לא
משנה מי זה" האחרונים. הם הופתעו ונבהלו. הוא אמר להם בקול רם,
כדי שה"ביג בויז" האחרים ישמעו: "אז מה עושים שני בחורים כמוכם
במקום כזה באמצע הלילה?". היה ברור לי מה הולך לקרות. ציפיתי
ששני ה"לא משנה מי זה" יצעקו לעזרה. למרות עדינותם ושבריריותם,
חבורה של עשרים "לא משנה מי זה" בתוספת כינרת, שאולי נמצאת אף
היא מאחורי השיחים, יגברו בקלות על שלישיית "ביג בויז". אבל
שני ה"לא משנה מי זה" חטפו על ימין ועל שמאל מכות נמרצות
בתוספת של הערות מחנכות על איך צריכים להתנהג ואיך צריכים
לחיות, והם תססו מפיהם רוק ודם אך לא הוציאו צעקה.
    הרגשתי משקולת בחלק האחורי של ראשי שכאילו מושכת אותי
להתרחק משם, אך הדם ביעבע בתוכי ורוח נשבה בבלוריתי. אולי בגלל
שידעתי שכינרת נמצאת אי-שם מאחורי השיחים, יצאתי מתוך החשיכה.
"הלו, מה אתם עושים לילדים האלה," צעקתי בקול של עשרה אנשים.
ה"ביג בויז" הפסיקו את פעילותם הגופנית והביטו בי. לאחר רגע הם
הבחינו, שהקול הוא קול אחד. הם עברו להתעמל עלי. דחפתי
והתגוששתי ככל שיכולתי, ידי ורגלי נשלחו לכל עבר ויכולתי לחוש
את גופי נצבע כתמים כחולים ושחורים. ואז כשגופי החל לקרוס
שמעתי את ציון לוחש בקול: "וואיי, הוא שוטר. בואו נברח," והם
נסו משם. הכוכב הזהוב שלי ניצנץ עוד נצנוץ, הפעם נצנוץ של
גבורה. רצתי אל עבר שני ה"לא משנה מי זה", שהיו שרועים על
הדשא.הם היו שותתים דם ודוממים. רצתי אל מעבר לשיחים, תוך כדי
חיוג למגן דוד אדום וצעקות קריאה לעזרה.
     ושם, בראש גבעה המשקיפה אל הים, מתחת לעץ שיטה ענק, הסבה
כינרת ומסביבה עשרים "לא משנה מי זה" שקועים בשינה עמוקה. רצתי
לקראתם במעלה הגבעה, וצעקתי: "בואו מהר, ערסים הרביצו לחברים
שלכם." אבל ה"לא משנה מי זה" לא התעוררו. הגעתי לכינרת והיא
פשוט ישבה שם בשקט והביטה בי בעיניים קבועות וממוקדות.
    "אני רואה שבכל זאת הצטרפת אלינו," אמרה.
     "החבר'ה שלכם שם פצועים, אולי מתים," התנשפתי. אבל היא
פשוט השילה חלק מחולצתה וחשפה לנגדי שד ענק, יותר גדול מהראש
שלי. רציתי להגיד עוד משהו. הסלקום שלי עוד אמר בקול צעיר
ומתגלגל: "מגן דוד אדום שלום," לפני שנשמט מידי ונחת על האדמה
היבשה והדשאית. ירדתי על ברכיי מהופנט, פצוע ועייף ופשוט
ינקתי. ינקתי מכינרת, הרגשתי כיצד אני מצטנף ומתכרבל לתוכה,
והיא אמרה לי בשקט: "חלק מכם נופלים מעבר לשיחים. חלק מכם נחים
אצלי. תירגע, בסוף כולכם צומחים ומלבלבים." עיני הוצפו. רציתי
כל-כך לשאול אותה למה היא מתכוונת, אך גופי היה רפה לחלוטין.
הרגשתי שחמימות עוטפת אותי כמו ענן, ראשי היה שקט כמו שלא היה
שקט מעולם. שמעתי רק את ליבי הפועם נרגע לו אט אט ומתייצב על
קצב של מנגינה רחוקה.

התעוררתי בצהריים. היו שם עוד כמה "לא משנה מי זה" שישנו מתחת
לעץ ולרוח ולים שניגלה עם האור. כינרת לא היתה שם. קמתי, מצאתי
את הסלקום שלי, אבל הבטרייה היתה מפורקת וסדוקה לכל אורכה. "לא
משנה מי זה" אחד, שהתעורר בדיוק, פנה אלי: "היי, אני רוני."
    "אני בוב," אמרתי לו.
    "לאיזה כיוון אתה הולך?" הוא שאל.
    "צפונה," עניתי.
    "אפשר להצטרף אליך?" שאל.
     "כן," אמרתי.
    שני ה"לא משנה מי זה" הפצועים לא היו מעבר לשיחים.
    בדרך סיפרתי לו על הרעיון שלי לגבי הזרעים של הגראס. הוא
הבטיח לי, שהוא יפיץ את הרעיון שלי הלאה ואמר, שהוא מחכה בקוצר
רוח לראות את העיר הזאת בירוק. נפרדנו ביהודה המכבי. אחרי
שהתרחקנו כמה צעדים הוא קרא לעברי: "VIVA LA REVOLUTION,"
צחקנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם לא
פיקניק. הם משתה
אחד גדול שאי
אפשר להנות ממנו
לבד


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/02 13:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוהד רגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה