כשאני מסתכלת לצדדים, בדרך כלל, אני רואה רק שחור, העיניים שלי
לא מסוגלות לראות יותר מזה, הן רואות רק הכל שחור ואפור,
ולפעמים זה נראה לי, כאילו אין תקווה בעולם, ושהכל חייב להיות
שחור או לבן, אבל מדי פעם, זה נדמה, כאילו זה לא רק ככה, יכול
להיות גם ורוד, ואושר ושמחה, הפעמים האלו מעטות מאוד ובזמן
האחרון שמתי לב, שהן גוברות, אבל מי יודע, אולי ככה אני
מעדיפה? אולי טוב לי עם שחור..? ואולי ורוד זה בעצם לא הכי
מאושר שיש..?

לפעמים אני יושבת וחושבת על מה שקורה לי בחיים, ואני תמיד מנסה
לעודד את עצמי, לחשוב שהכל יהיה טוב, שאני אהיה בסדר, אבל משום
מה אני אף פעם לא מצליחה, אני תמיד מגיעה לחשוב על דברים שאני
לא צריכה לחשוב עליהם.
תמיד שואלים אותי למה אני ככה תמיד.. למה אני כל הזמן עצובה
ומדוכאת.. ואני ממש לא מבינה למה אומרים לי את זה..
אנשים תמיד חושבים ששחור זה דכאוני אצלי, שחור זה החיים, זה לא
מראה שאני מתאבלת, זה לא מראה שאני עצובה, וזה לא מראה כלום...
זה מראה רק אותי, הייתי רוצה שפעם יראו את מי שאני ולא את
החיצוניות שלי, כי אנשים תמיד חושבים שכשאנשים נראים או
מתנהגים שונה, זה עושה אותם מוזרים... (פריקים..)

תמיד אומרים שכל אחד מיוחד בפני עצמו, אבל אני לא חושבת ככה,
בגלל שאם כל אחד היה מיוחד, אז מיוחד כבר לא היה מיוחד, מיוחד
היה הנורמה, ומיוחד הוא לא הנורמה והוא גם לא צריך להיות, הוא
תמיד צריך להיות שונה, שונה ומיוחד...

היום ישבתי בדשא של בית ספר, וראיתי אותו מול העיניים שלי,
נתקפתי בהלה, כי הרגשתי שאני בוערת בפנים, הרגשתי חום פתאומי,
זה הבהיל אותי כי אף פעם לא הרגשתי ככה, וזה היה מוזר, מוזר
ומיוחד...
גם הבנתי, שהוא בחיים לא יהיה איתי, ולא בגלל שהוא לא רוצה,
ולא מוכן, אלא בגלל שהוא אף פעם לא יכיר אותי, בגלל שלא תהיה
לו את האפשרות.
כשאני רואה אותך, בטוחה בשלי, שאני לא אוהבת אותך, שאתה כלום
בשבילי, אתה הורס את הכל, אתה לא נותן לי לשכוח, כי השם שלך
והפרצוף שלך והשיער שלך והעיניים הגדולות השחורות שלך, חרותות
לי בזכרון לנצח, וגם אם אף פעם לא תהיה שלי, אתה תמיד שלי, אתה
תמיד איתי בכל מקום שאני נמצאת, ובעצם בחלומות, אתה רק
איתי...
היום אמרתי לך שלום בבית ספר, כי ישבת איתנו.. ( עם החברים הלא
מיוחדים שלי..)
ואני חושבת שאפילו לא שמת לב, כי לא התייחסת אליי, חשבתי שאולי
פשוט לא שמעת, אבל לא רציתי להגיד את זה שוב, כי אולי החלטת לא
להתייחס אליי... (קיוויתי שאתה בדרך המיוחדת שלך, לא שמעת.)
ושתקתי, ישבתי בפינה השחורה שלי ושתקתי, וקיוותי שאולי תסתכל
לכיוון שלי, מקווה שאולי תגיד לי אתה שלום, אבל לא אמרת..

היום ראיתי אותה איתך, מי היא..? למה היא איתך..? מה אתה עושה
איתה..? היא בכלל לא מיוחדת...
(גם אני לא, אבל אני רוצה אותך איתי, לא מגיע לה אותך..)
אז הלכת איתה, וראיתי אתכם ביחד, מתנשקים, מתחבקים...
למה?

אתמול אחרי כל מה שבכיתי וכל הדמעות שהזלתי, לבסוף החלטתי...
החלטתי לבוא אליך ולהגיד לך שאני רוצה שתכיר אותי, שאתה מיוחד,
ואני רוצה שתהיה איתי ורק איתי..
וראיתי אותך בבית ספר, התקרבת אליי, התחלתי לפחד.
אמרת לי שלום, ולי, לי לא היו מילים בפה, שתקתי והייתה שתיקה
מאוד מביכה, והחלטתי, שאני חייבת לדבר איתך כי אחרת אתה תלך,
אתה תלך אליה...
אבל לא הצלחתי, לא יצאו לי מילים מהפה, (אולי זה כי נמאס לי?)
ואז פתאום היא החלה להתקרב, ואתה, ראית אותה, אבל המשכת להיות
איתי, עמדת איתי, ולא אמרת כלום, רק הסתכלת עליי.. (ועם כל
המבוכה שניסיתי להסתיר ופשוט לא הצלחתי, הסמקתי..)
ואז ניסיתי להגיד משהו והסתכלת, אבל לא הצלחתי, ופשוט עמדנו,
ואז אתה התכופפת לעברי, ולחשת לי לפתע באוזן...
"אני כן שמעתי.." והלכת...
ולי עלה חיוך על הפרצוף, אבל חשבתי עכשיו ששמעת ולא ענית, אז
נפגעתי...
והלכתי הביתה, והכרית שוב הייתה רטובה, (נדמה לי שהיא תתחיל
להתפורר, היא לא מפסיקה להרטב..)
ובאתי לבית- ספר וכולם שאלו מה איתי.. ולמה אני ככה...
והיום באמת הייתי מה שכולם חשבו... הייתי שחורה, הייתי מוזרה,
הייתי כמו בהלוויה, ובאמת הייתי בהלוויה, הלב שלי נפל איפשהו
בדרך, והוא חיכה שתבוא להציל אותו, ופשוט לא באת, תגיד לי..
למה לא באת..? שוב היית איתה..?
ושוב ישבתי לי בדשא בפינה החשוכה שכל יום נראיתה מחכה רק
לי...
באת אליי ודיברת איתי, ואני הייתי במצב רע...
ושאלת למה..? ואני אמרתי... בגללך...
ואתה קמת לרגע, הלכת אליה, חזרת ואמרת... זהו, אני איתך, ספרי
לי.. מה עשיתי..? למה רע לך בגללי..?
אמרתי לך שזה בגלל שנפגעתי, זה בגלל שאהבתי אותך ואתה לא רצית
אותי, התעלמת ממני...
ואמרת שכן רצית... רק פחדת שאולי אני לא ארצה אותך..
אבל פחדתי אמרתי שאתה איתה...
אני לא איתה... אני איתך... רק איתך... כל הזמן איתך ורק
שלך...
לפתע הרגשתי שמחה, הייתי חייבת לחבק אותו ולהיות איתו באותו
הרגע...
וחיבקתי אותו חזק חזק, כמו שרק אני יודעת...
ונתתי לו נשיקה בשפתיים שחשקתי במשך כל כך הרבה זמן... ואז
הרפתי...
ואמרתי...
"אני איתך, רק איתך, איתך ורק שלך, תמיד אהיה לצידך.."
ועכשיו... אין יותר פינה שחורה, עכשיו, זאת הפינה שלנו, אנחנו
יושבים בה כל הפסקה, היא שלנו...
והיא תמיד תהיה רק איתנו, לנצח נצחים... אנחנו קשורים...