[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שיא האינתיפאדה, שלהי 89, מחנה הפליטים שאטי, עזה.
"כשאתם בעזה אנחנו דופקים בתחת את החברה שלכם בבית, צנחנים
מניאקים"
לי לא היה כל כך אכפת, כי לא היתה לי חברה, מה שמאוד הכעיס
אותי היו אלה פצצות החרא שזרקו עלינו.
שקית מלאה בצרכים של פלשתינאי שאינו אוכל קוויאר גם לא מחרבן
שושנים, שלא לדבר על הסכנה הבריאותית מכך, ממש נשק ביולוגי.
הפלשתינאים הצטופפו בלהקה ענקית, בידיהם מוטות ברזל, רוגטקות,
אבנים ובקבוקים שאינם תבערה אז ההוראות איפשרו לירות בהם על
מנת להרוג.
כחייל מסלול מלא אמביציה וקריאטיביות, פיתחתי את התרגיל שהפך
לתורת לחימה משהו בהמון הפלשתינאי,
היינו שמים עצמנו למפחדים, נסוגים וההמון הפלשתינאי המשולהב רץ
אחרינו, אחוז אמוק מחורחר בשנאה, באותם שניות אני והמ"מ
השמטנו עצמנו במהירות מאחורי סימטא, כששאר הכח המשיך לעשות
עצמו בורח.
כשההמון צמצם אלינו טווח עד לכדי שלושים מטר וקנה הרובה שלנו
הציץ מעבר לסימטא. אני הייתי מתביית על מסית אחד המ"מ על השני.
ובום. אהבתי את המטווח, שנאתי את האקט שלאחריו, כשהכוח שלנו
הסתער אל עבר הפצועים ושבר להם את העצמות.
מעולם לא האמנתי שהאנשים שמסביבי כל כך סאדיסטים.
ילדים מבית טוב שיצאו שבת ושכבו עם החברה שלהם, בעטו, אגרפו,
קפצו וחבטו באלה, כשקול פצפוץ התנגן ברקע, עד למוות בדרך כלל.
זעזע אותי במיוחד לראות עצמות מרוסקות מבקעות את בשר
הפלשתינאים הירויים.
לעולם לא השתתפתי באקט של המכות שאחרי הירי, אלא רק אבטחתי את
הכח הטורף.
פעם באחד הסיורים בו הייתי מפקד הכח, עצרתי שלושה פלשתינאים
שזרקו אבנים מגג בניין אל עבר כוחותינו הרכובים, שניים בני כ
20 ואחד כבן 50 . בדרך אל המכלאות המאולתרות, פגש אותי מג"ד
נח"ל, רב סרן שהיינו תחת פיקודו כפלוגת צנחנים.
"מה הם עשו" שאל הרס"ן,
"זריקות אבנים" עניתי בסתמיות,
"אתה בטוח"
"אה... כן", השבתי נבוך, כאילו האשים אותי בימניות יתר. "או
קיי, הב לי אותם", נקט המג"ד בשפה צינית.
לא הפגנתי עניין רב, רק שמחתי על שנחסך ממני לסור איתם כשני
קילומטר רגלית עד למעצר המאולתר.
"יאיררררררררררררררררררר"  בכה אלי אחד העצורים, בקלות למד את
שמי מקריאות חברי.
הסתובבתי מופתע מהקול הערבי מאוד והמבטא העילג שקרא לי כאילו
הייתי אביו הדואג.

שני קשרי המג"ד, מזוייני האלות והאקדחים, מצוחצחי נעליים
וחבושי כומתה ירוקה מאוד, אחזו ביד הפלשתינאי כשמרפקו על הכביש
ושורש כף ידו על המדרכה, המג"ד בתפקיד התליין, הוציא להורג את
היד. כיפתו הסרוגה נשארה על שיערו המתולתל, שפמו גם הוא נותר
במקומו כאילו כלום לא קרה.
רצתי אל עבר המתרחש, תוך דריכת הגליל שלי.
"הכל בסדר,צריך לשבור להם את הידיים, ככה לא יזרקו יותר
אבנים"- חייך, ניסה לסור בחזרה למלאכת הקודש .
הכל לא בסדר עניתי וכיוונתי אליו.
"עומד לך הזין עכשיו, נכון ?  תוריד ת'מכנסיים  שכולם כאן יראו
מה אתה מחפש בעזה, לא ציונות, לא אידיאלים, לא עמידה במשימות-
סיפוקים מיניים - חתיכת מנייאק"
כרעתי ברך, כיוונתי אל חלקו העליון של סמל החי"ר בכומתתו
ויריתי, הסמל עף תוך שהוא מוביל את כומתתו וריקושט ממנו חתך
בקרקפתו.
"תוריד ת'מיכנסיים".
המג"ד הבין שנטרפה עלי דעתי, הוריד את מכנסיו ותחתוניו  וחשף
את איברו.
"התרגשת מינית מריסוק הידיים, בואו תראו", קראתי לקשרים " הוא
נוטף זרע."
הפלשתינאי ההמום שבור היד שקרא לי להצילנו ניסה להתחמק, רץ
חמישים מטר קדימה, "וואכאף וואלא ביטחק, עצור או שאני יורה",
הזהרתי ויריתי. אחר כך רצתי וחסמתי את עורקו, גיליתי שחור
הכניסה של הכדור חדר את גיד האכילס שלו.
פרקתי את הנשק ועברתי להצלב.
הרס"ן אזק אותי בידיים וברגליים והזמין אמבולנס.
באותו יום ראה אותי קב"ן בחטיבה המרחבית וקבע שאני כשיר
למשפט.
אינני זוכר למה אבל נשפטתי ע"י אלוף פיקוד צפון דווקא (למרות
דרומיותה של עזה), דאז מצנע.
נכנסתי לחדר, הצדעתי, ובניגוד לכל נוהל משפט תקין, ביקש אותי
מצנע לשבת.
-"תשתה משהו?"
+"כן, קפוצ'ינו עם קצפת, קינמון ואגוזים טחונים מלמעלה" .
מצנע נקרע מצחוק,
-"אתה צלף הא ?"
+"חבל"ז ".
-"יאללה סע, סע הביתה".
נשארתי לישון למשך יומיים בחטמ"ר כדי לעבור ממצב צבירה של עציר
לפני משפט, למשהו כמו זכאי.
בניגוד להוראות הבטיחות, הסיעו אותי למאחז, נהג וחייל מפקדה.
תחת חושך באחת עשרה בלילה, נקלענו למארב צמיגים ובלוקים. הנהג
והמלווה שמאחורנו נורו ונהרגו, אני נשבתי והובלתי לבית שהיה
מתפרה ומפעל זעיר לנשק.
כולם היו רעולי פנים ולבושי שחורים כבהצגה .
שלושה פלישתינאים צנומים גלגלו אל מרכז החדר בול עץ רקוב, בעצם
הכינו את הגרדום להוציא ידי להורג.
"מישהו מדבר כאן עברית", שאלתי,
"כן", ענה לי אחד הרעולים בעברית רהוטה.
"אני מבקש שתירו בי- בראש, כדור למקום הנכון, אני רוצה להמיר
את העונש, למוות".
פחדתי מכאב השבר הפתוח, ממראה העצם שפורצת עור בשר וגידים,
פחדתי מהנכות ויותר מכל פחדתי מהחיים.
"אתה מסתלבט עלי", ענה לי כמו ערס ירושלמי מצוי, "לא, לא צוחק
עליך, רציני- אני רוצה למות, אני מבקש בכל לשון של בקשה- תירה
בי".
"האדא מג'נון" צעק שם מישהו,
אז הגיח מחדר אחר, לא רעול פנים לשם שינוי ואמר, "לא האדא מוש
מג'נון, האדא אחלא גבר", כף רגלו הימנית הכרותה, סימנה לי
בקלות שהיה זה הפלשתינאי שיריתי ברגלו עת ניסה להימלט.
"תשחררו אותו", פקד עליהם. התחולל שם ויכוח אך לבסוף אפשרו לי
ללכת, אפילו עם הנשק.
רצתי אל הבסיס כשהגליל בהצלב מקופל כת ופרוק.
הגעתי לש.ג. והקאתי את נשמתי.
רציתי לשרוף את הבסיס המצונחן באדום לבן, את עצמי ושאטי על
יושביה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אושר:

הקנוניה האפילה
הגדולה עלי
אדמות



סיזיפוס מגדיר
מושגים וחושף
סודות כמוסים


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/01 6:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר לא לפירסום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה