לפני 4 שנים קרה לי משהו דבר ששינה את החיים שלי.
זה היה יום רגיל באתי לבית ספר שבו אני לומד וישבתי במקום שלי
מעביר את הזמן עד לסיגריה של ההפסקה. מגיעה ההפסקה אני יורד
מהכיתה דרך בוסתן ישן עובר את הבריכה יושב במדרגות של מגרש
טניס ישן שכולו הרוס עם עוד כמה אנשים, מדליק סיגריה ופתאום
משום מקום היא הופיעה ילדה עם חולצה סגולה, מכנס שחור, וסיגריה
בפה.
אני מוצא את עצמי באותו רגע בלי מילים ואני אחד שמילים זה אולי
הדבר היחיד שאני יכול להגיד שיש לי הרבה ומסתכל אליה. שום דבר
אחר לא עובר לי בראש חוץ ממנה.
בהתחלה חשבתי אולי זה סתם עוד אחד מהנפילות הרגילות שלי והנה
מחר זה יעבור, מחר אני כבר לא אחשוב אליה אבל זה לא קרה, שנה
שלמה היא הייתה לי בראש.
מצאתי את עצמי מסתכל אליה, על העיניים המיוחדות שלה, העניים
השחורות, אולי שחורות מידי.
מדמיין את עצמי איתה ביחד אבל לא עושה עם זה שום דבר.

עברו מאז אותו יום 4 שנים ועכשיו אני כבר איש אחר עם חשיבה
אחרת עדיין חושב אליה עם אותו ראש, רואה אותה עדיין כל יום,
מוצא את עצמי כותב באמצע שיעור היסטוריה ארוך אולי ארוך מדי את
שמה הקצר יותר מידי פעמים בתוך מחברת ישנה, מריץ בראש את אותם
מחשבות שהיו לי כבר מאות פעמים, אבל עכשיו גם אחרי 4 שנים שהיא
איתי רק במחשבות אני לא עושה עם זה שום דבר.

יום אחד בתחילת השנה האחרונה של התמימות אני עובר בשביל של
המשמעות האחרות ואומר לה שלום, והיא שואלת לשלומי בנימוס ואני
עונה בנימוס והלב אומר הינה אתה והיא לבד אולי רק לשניה אחת
תגיד משהוא אולי עכשיו היה זה הזמן המתאים בזמן שאתה חושב מה
להגיד, היא שואלת לאן אתה הולך ואתה רוצה להגיד אלייך אבל יוצא
לך מהפה ואתה סתם לשיעור נהיגה והיא אומרת סבבה מתי טסט ואתה
אומר עוד מעט והיא אומרת סבבה באו לבקר ואתה אומר בכיף והיא
אומרת יופי אני מחכה לך !
אני חושב אל שלושה המילים האחרונות כמשהו הכי חשוב שהיה לי
איתה שלוש מילים, "אני מחכה לך" אולי היא אומרת לי שהיא מחכה
שאני אעשה משהו אבל לא נראה לי אני סתם שוב ושוב מריץ לי סרטים
בראש.

הדס, אני לא יודע מה את חושבת אליי ובטח לא מה שאת מרגישה אבל
לי יש סיפור לספר לך .
אני התאבתי ולי נישבר, לי חסר, הדס אני אוהב אותך.