לנערה מאחורי הדלפק היה מבט מזוגג במיוחד כשהביטה בפה פעור
וגבה מורמת. "מה אתה רוצה?!?" שאלה בקול מאנפף למדי, קול של
קופאית. "למה אתה צריך נייר עטיפה? אתה רוצה לעטוף גבינה לבנה
למתנה?" מוחה פשוט סירב לעכל את המידע.  
יצאתי משם אחרי עשר דקות בלי נייר עטיפה.
זה לחברה קטנה שלי,  עוד יומיים היא בת שמונה. פעם היא תיארה
לי איך נראה גן עדן, ואמרה שהכל הכל מצופה בנייר עטיפה צבעוני,
עם כל מיני סוגים ודוגמאות, וכל פעם שאתה צריך משהו אתה צריך
קודם לפתוח את העטיפה, כמו במתנות.
היא לא ידעה לתאר לי מה יש בתור החפיסות אבל ממה שהבנתי היא
בכלל לא התעניינה בזה, זה לא היה העיקר. בכל יומולדת הייתה
מקבצת את המתנות שקיבלה לערימה בנויה היטב, וכשהכל עמד בדיוק
במקום שיעדה לו החלה לפתוח את העטיפות. פניה היו לובשים ארשת
רצינית של ריכוז ונשימתה היתה מתגברת, בידיים יציבות הייתה
בוחרת אחת מן המתנות, מתחילה בראש המגדל ויורדת לאט לאט. את
הנייר לא הייתה פותחת בעדינות כי אם קורעת מן האמצע ורק אז
מורידה את השוליים, לא באלימות כי אם לאט כמו מתענגת על צליל
הקריעה. את המתנות היתה מניחה בצד אחד שלה ואת ערימת הניירות
הייתה מפזרת סביבה כאילו היו פרחים בשדה, כאילו הייתה נסיכה.
אז עכשיו לקראת יום הולדתה אני מחפש לה את המתנה המושלמת-  את
נייר העטיפה המושלם. קניתי לה צעצוע קטן וזול לשים בפנים - זה
לא באמת משנה.
את הנייר המושלם מצאתי בחנות לציוד משרדי: כחול מבריק קצת עם
ציורים קטנים של ליצנים ובלונים.
כשהבאתי לה את המתנה היא לקחה אותה מידי ביראת כבוד, והניחה
בתחתית הערימה שלה.  קבוצות נייר צבעוניות נערמו סביבה בקצב
מתון עד שהגיעה לשלי, לאחרונה. היא הסתכלה עליה שעה ארוכה בטרם
פתחה אותה בעדינות בעדינות כמו מבוגרים, עם מבט של אכזבה. ואת
הנייר שמרה בצד, עם המתנות.