לאחרונה אני רץ, קצת לשמור על כושר והרבה לנקות את הראש.
אני לובש גופיה ומכנסיים קצרים, לוקח ווקמן עם ה"strokes"
ויוצא לדרך מהדלת, ממתין למעלית הישנה ויורד בה בעצימת
עיניים.
אני אוהב להיות מופתע מהעצירות של המעלית בדרך בלי שהגוף יצפה
להן. שאני מגיע לקומת הקרקע אני יוצא מהלובי עובר את פחי הזבל
והחתול הלבן והפוזל של השכנים, ונותן לגורל לעשות את שלו, הוא
יקבע לאן ארוץ היום. לפעמים אני מוצא את עצמי בכביש החדש
שעדיין בשלבי סלילה, או בחורשה מחוץ לעיר. לעיתים אני עובר בין
חלונות ראווה מסנוורים במדרחוב שהלך לישון וחולם על הימים שבו
הוא היה מרכז העיר.
אבל הכי אני אוהב שאני מוצא את עצמי על מדרגות העירייה רץ
למעלה ובפסגה מתאגרף ביריב דימיוני, ממש רוקי. האמת שני לא
שולט בזה, אך תמיד כשאני רץ יש שלב בו אני מתאגרף באויר עד
שכוחי תש. אני רק יכול לשער כמה מגוחך זה נראה, אבל זו הפעם
היחידה במשך כל היום בה לא איכפת לי איך מסתכלים עלי. לא איכפת
לי שהבחורה באוטובוס תחשוב שאני נראה טוב כמו שאני חושב שהיא
נראית טוב,
לא איכפת לי שהבוס שלי ידע שאני מתבטל ומבזבז את כספי החברה.
לא איכפת לי שאמא שלי שוב עולה לי על העצבים.
לא איכפת לי שאבא שלי עזב.
לא איכפת לי שאחי יותר מוצלח ממני.
והכי חשוב אני לא מרגיש שאני מפסיד, אני מרגיש מנצח. וכל עלייה
כזו במדרגות העירייה מחזקת אותי, מי יודע אולי יום אחד אני אשב
בכסא ראש העיר אחרי שהעפתי בנוק-אאוט את כל מי שעומד בדרכי.