מגירות הרגשות, שהיו נעולות זמן כה רב והעלו כבר אבק, נפתחו
כאילו לא ננעלו מעולם.
אהבתי, אהבתי כל-כך
ונתתי לך הכל.
ואתה, החזרת לי באהבה עצומה, כזאת שלא מוצאים בכל מקום..
אותו טיול על חוף הים,
הרוח בשיער.

כמה שאהבתי אותך
ולא יכולתי להגיד דבר.
המילים כאילו ביקשו מחבוא בתוך הנפש, ממאנות לצאת לאויר
העולם.
ואתה הזלת דמעה.

ואני? אני לא ממש יודעת להביע רגשות.
כשאמרתי "אני אוהבת אותך",
בכינו יחד,מחובקים.

ושם, ברגע הזה, ידעתי שעוטפת אותנו בועה,
ששום דבר לא עובר דרכה.
אני ואתה
אתה ואני.

לא יכולתי לשאת את המחשבה להיות יום בלעדייך.
ואני זוכרת את היום שהכרנו, ובאת אלי כשאני לגמרי לא מוכנה למה
שעומד לקרות.
נשקת לי,
ונשאבנו לתוך מערבולת של עננים ופרפרים.

נפלתי. נפלתי חזק.
ועכשיו אין כלום - לא עננים, לא פרפרים,
רק כאב גדול שמשתלט על הכל,
ולב אחד קטן
שבור.