אני והיא כבר לא יחד. שנה עברה מאז שנפרדנו. אהבת תיכונים
ראשונה, מה אפשר לצפות? רק למה היא הייתה חייבת לסיים זאת
בצורה כה מגעילה? בטלפון?
נשארנו ידידים. הייתי יותר מדי כרוך אחריה מכדי לנתק איתה מדי
את הקשר. טלפון פעם בשבועיים. פעם בשלוש שבועות - חודש
נפגשים.
תמיד השאלה - נו, הכרת איזה מישהי חדשה? היא יודעת שלא. היא
יודעת איזה ביישן אני ושאני עדין כרוך אחריה, אז למה?
עברה שנה. עדיין נפגשים פעם בשלושה שבועות. היא כבר די מתייאשת
מלצאת עם בנים אחרים אני לומד. היא מבזבזת את זמנה בלשבת בבית
ולא לעשות כלום ואני חושב - מה לעזעזעאל מצאתי בה? הרי היא אף
פעם לא הצחיקה אותי, היא הייתה מגעילה להורים שלה, התפרעה
בקלות. אז מה אם היא הזהירה אותי שהיא משוגעת - מישהו מאמין
לזה היום? כנראה יש בה איזה יופי מסנוור או קסם אישי. אולי
שילוב.
יום שלישי שעבר. היא מתקשרת ומבקשת שנצא באותו יום לתל אביב
להסתובב. היא יודעת איך שאני שונא שהיא מנסה לקבוע דברים באותו
יום ולא מתקשרת או קובעת יום לפני או יומיים לפני, כדי לפחות
לראות אם אני פנוי. הרי לה יש את כל הזמן שבעולם ואני
בלימודים, אז אפשר לחשוב שכל הימים שלי פנויים תמיד. קצת
ספונטניות לא מזיקה, אבל זה כבר לא ספונטני אם זה כל הזמן.
ואח"כ היא מתלוננת שאני מתחמק מלראות אותה. העיקר, כשאני מנסה
לקבוע איתה מראש היא תמיד לא יודעת.
בסוף יצאנו בכל זאת. רק כי באמת לא היה לי מה לעשות אותו יום.
בסוף היום דיברנו על מה שהיה בינינו (בקטע של ידידים) והיא
אמרה שוב שהיא מצטערת על איך שהיא נפרדה ממני. היא הבינה פתאום
שאני הייתי מערכת היחסים הכי ארוכה שלה. ואז הגיעה לי השאלה
הזו משום מקום: אם הייתי רוצה שנחזור היית רוצה? מה, רגע, היא
רוצה תשובה עכשיו? לא ידעתי מה לענות. מאז שנפרדנו והתגברתי
עליה רק חשבתי עליה בצורה כחולה, לצערי. יכולתי רק לדמיין
אותנו שוכבים, אבל לא ביחד. עניתי כרגיל, בצורה הקולית ביותר
שיכולתי, אני לא חושב. היא אמרה שהיא ידעה.
אתמול. התקשרתי אליה. ידעתי מה אני רוצה להגיד. לא הייתי בטוח
אם היא תסכים או לא. מאז הפרידה היא רק ראתה בי ידיד. לא יותר
מזה. קיוויתי שהיא לא תיקח זאת בצורה הלא נכונה.
או, הנה היא עונה. שאלתי אותה את השאלה: יותר אמרתי זאת. אני
רוצה לשכב איתך. היא לא ידעה בהתחלה מה להגיד. ביציאה האחרונה
דיברנו על המחסור בסקס של שנינו ואמרתי לה איך זה מעיק לי.
קיויתי שזה מציק לה באותה מידה. בהפתעה, היא אמרה לי: תבוא אלי
היום ב16:00. אה, ותביא קונדום.
באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ומיד הורידה את החולצה שלה ואת
החזייה. לא התעכבתי יותר מדי זמן והורדתי את המכנסיים. התחלתי
להכנס לתוכה ולנוע איתה. היא התחילה לבכות משום מה. אני לא.
המשכנו לנוע יחד. היא גמרה ואמרה לי אני אוהבת אותך.
אמרתי לה אני לא אוהב אותך והמשכנו לנוע ביחד כאילו כלום לא
נאמר.
היא ידעה שאני לא אוהב אותה. הבכי שלה המשיך.
גמרתי ויצאתי ממנה. הרגשתי הרגשת נקמה מסוימת מעורבת בנקיפות
מצפון. האם אני בסדר שאני עושה זאת?
נפרדנו. היא נתנה לי נשיקה ואמרה לי: אז תתקשר כבר כן?
עניתי לה: כן. וחשבתי: בעוד שלושה שבועות.