אי אפשר לקנות את מה שאני רוצה כי זה בחינם.
נכון, אני יודע שאפשר להסתכל על זה בהמון צורות שונות, אבל זה
לא תופס בשום מקום כמו שזה תופס על אהבה. אי אפשר לקנות אותה.
היא בחינם. היא בכל מקום. היא חמקמקה. נדמה לך שתפסת אותה
והופ... היא איננה. אני שונא פרפרים. הם אמורים להיות איפשהו
בבטן כשהאהבה נמצאת. אני לא מצליח להביא פרפרים. אני כן מצליח
כשאני לא רוצה. אבל כשאני רוצה, הפרפרים נשארים גלמים. הם לא
פורחים ומראים את צורתם האמיתית. הם מעדיפים להישאר מכורבלים
בתוך עצמם. ואני, אני מנסה לסדר אותם, לגרום להם לחשוב שהגיע
הזמן לצאת. מסתבר שגולם זה באמת רק הצורה הראשונית של פרפר.
לא קיבלתי צ'אנס להראות מה שיש לי. כלומר, קיבלתי ולא ידעתי
לנצל. אני רוצה מדי. אני חושב מדי. אני סגור מדי. אני פוחד
להיפתח. אני לא יודע איך. ואם אני איפתח ואז היא תברח ממני? אם
אני אוריד את כל האהבה שיש לי במכה אחת זה יכול להבהיל. הצטברה
אצלי הרבה אהבה. המון אהבה. טונות וטונות של אהבה. אם אני אפיל
מסה כזאת, הצד השני יקבל מכה. אף אחד לא אוהב לקבל מכה. מכה זה
דבר מכאיב. נדמה לי שרק אני אוהב כאב. מתמכר לו, לומד להעריך
את מה שיש לו להציע לי. להישען אחורה, לעצום עיניים ולתת לכאב
לשטוף את הגוף. מחט שנכנסת לי מתחת לעור כשאני תורם דם, שוטפת
אותי בכאב מתוק. כאב ממכר.
אני לבד בהנאות שלי. אני לבד.
אני כבר לא מכיר הנאות של אחרים. אני מנסה להבין אותן. אני
מבין אותן. אני לא מצליח להיסחף בזרם. הזרם שלי הוא שלי. אני
לא משתף אחרים איתו. אני גם רוצה לבכות, אבל בכי מקטין את
הכאב. כאב אמור להיות בפנים. להישאר אישי. להישאר שלי.
ככה הם נוזלים לי בין האצבעות. כל אלה שרציתי. כל אלה שלא
ידעתי להחזיק. כל אלה שלא ידעתי לשתף בתוכי. אני כל כך רוצה
לשתף ומגלה בסוף שלא הצלחתי. מרוב רצון אני לא מוציא. רצון
שממסגר את הרגש בפנים. לא נותן לי להוציא החוצה מה שאני מרגיש.

חיים של פרדוקס הם חיים קשים. קיום ציני הוא החבר שלי. איך אני
מצליח להישאר שלם עם כל כך הרבה פרדוקסים? איך אני מצליח? אולי
באמת אני צריך להתפרק כדי להתחבר. לחבר חלקים עם מישהו אחר
מצריך את השלמות שלי להתפרק. דבר שלם לא יכול להתחבר. הוא כבר
שלם. הוא מלא.
יש לי רק לתת? אני לא יכול לקבל? אין לי מה לקבל? יכול להיות?
אם אין לי מה לקבל, למה אני מרגיש? למה אני רוצה?
יותר מדי לבד. יש דבר כזה? יותר מדי לבד. איך יכול להיות יותר
מדי לבד?
פרפרים שלא רוצים לחיות מסתובבים לי בראש כמו בסיוט שלא נגמר.
פרפרים שבאים כשאני לא רוצה ולא מוכנים לעוף לדרכם. פרפרים
מרדנים. פרפרים שעושים דווקא.
איך מפרקים משהו לא גשמי? אי אפשר להשתמש בפטיש. אי אפשר להפיל
את הלבנה התחתונה ולתת לכל המגדל ליפול מעצמו. איך מפרקים? איך
אני אמור לפרק אותי?
כל הדברים שאני רוצה להגיד ולא אומר. כל הדברים שאני רוצה
לעשות ולא עושה. כל הדברים שאני מרגיש ונשארים אצלי. אצלי ורק
אצלי. קרוב ללב. קרוב לנשמה, קרוב למוח. מישהו יכול להבין את
הלחץ הזה שיש לי בחזה? מישהו יכול לראות מה שיש לי בפנים? למה
אתם לא שואלים שאלות? למה אתם לא מחטטים? למה אתם לא מנסים
להבין? יכול להיות שאתם חושבים שאתם מבינים? יכול להיות שזה לא
מספיק חשוב? אני לא יכול לפרק את עצמי. אתם צריכים לפרק אותי.
את צריכה לפרק אותי. לשאול . לנסות להבין. לנסות לראות מה יש
בתוכו. את צריכה לא לוותר. את צריכה לקחת את הפטיש ולהתחיל
לרסק. אני רוצה להתרסק. אני רוצה להישבר. אני רוצה לשתף. לא כל
אחד. אני יודע את מי אני רוצה לשתף. אלה שלא מוזמנים, לא
ייכנסו אל הממלכה שלי. אל עצמי הפנימי.
אבל אלה שמוזמנים צריכים להביא איתם את כלי העבודה. הם צריכים
להביא איתם את הרצון, את הסקרנות. תעזרו לי להתפרק. תעזרי לי.
אני כועס על עצמי שאני לא כועס על אחרים. אני כועס על עצמי
שאני עדיין יושב כאן עם חיוך. כותב את הדברים ומחייך. חיוך על
הפנים ולחץ על החזה. עוד פרדוקס שאני יכול להוסיף לרשימה
האינסופית הזאת שלא רוצה להיגמר. חיוך מתוך השלמות, מתוך
שביעות הרצון העצמית ולחץ מתוך הרצון להתפרק. רצון שלא יכול
להתממש בעצמו.
הלחץ ייעלם עוד יום, יומיים. תוצאה של אימון. תוצאה של שלמות
עצמית שלא מתפרקת.
תפרקי אותי.
איך אתם מעריכים אותי? איך אתם אוהבים אותי? איך אתם אוהבים
להיות איתי?
אתם לא מכירים אותי !!!
אתם לא מפרקים אותי !!!
כל כך מעט ממני מספק אתכם? אתם לא רוצים עוד?
אני לא יכול לתת לכם עוד. אני לא יכול להוציא. אתם לא מרגישים
כמה זה מוחמץ? לא מעניין אתכם למה אני לא יכול להוציא? למה אתם
לא שואלים? את מסתכלת עליי ואת אומרת לי שאת לא מבינה אותי.
ואת לא שואלת...את לא שואלת...
אני לא מפחיד. אני יפה מבפנים. את לא רוצה לראות עד כמה?
את לא שואלת ואת לא לוחצת. זה יפה, זה ראוי להערכה. לא כאן!
כאן צריך ללחוץ. כאן צריך לשאול.
פרפרים שמתרוצצים לי בבטן מכאיבים לי עם כל התנגשות ואני נותן
לזה לשטוף. נותן לזה כי זה מסיח את הדעת מגלמים שישנים במקומם
ורק עלולים להכאיב יותר.
קומו!
אני מוצא את עצמי מרגיש מדי לדברים ולא מרגיש כלום לדברים
אחרים. אני מוצא את עצמי מנסה להבין את הפרדוקסים. מנסה להבין
את הסיבה שלהם, אבל עיצבתי את עצמי חזק. עיצבתי את עצמי חזק
מדי. אדם שעומד בפני עצמו, מישהו הגדיר אותי לא מזמן. חייכתי,
ידעתי שהוא צודק. אני עדיין מחייך, אני עדיין חושב שהוא צודק.
זה טוב? טוב לעמוד בפני עצמי? ואם זה כל כך טוב, אז למה אני כל
כך רוצה להתחבר אלייך...
תשאלי אותי. תשאלי אותי על הילדות שלי, תשאלי אותי אם הרביצו
לי כשהייתי קטן, תשאלי אותי איך זה שאני מרגיש את הכאב של כולם
ואז לא מרגיש כלום. תשאלי אותי איך זה שאני כל כך אוהב את
העולם ושניה אח"כ אני לא יכול להסתכל עליו, תשאלי איך זה שאני
הכי אדיש שיש ואז הכי עצבני. תשאלי אותי איך זה שאני אוהב את
פו הדוב ועם זה אוהב את ניטשה. תשאלי אותי למה אני לא אומר
כלום כשאני מחבק אותך ואת שואלת אותי אם נעים לי. תשאלי אותי
למה אני סגור, תשאלי אותי למה אני ככה...
את מוזמנת פנימה.
רוצה להיכנס?