נמאס לי מהכל.
נמאס לי לשנוא את כולם, נמאס לי שכולם שונאים אותי. נמאס לי
לחשוב על כל דבר, ולנתח הכל.
נמאס לי לייחס משמעות עמוקה, ולהיות היחיד שמבין אותה. נמאס לי
להיות אני.
נמאס לי להתעורר בבוקר, ולדעת שאין לי סיבה. לא לקום, לא
לחיות.
נמאס לי ללכת לבי"ס כל יום ולזייף חיוכים משך שש שעות. נמאס לי
לחזור הביתה ולבכות.
אני לא רוצה יותר לראות את אמא שלי. לא ככה. לא כשהדבר הראשון
שעולה לי בראש כשאני רואה אותה זה כמה אני רוצה לקחת סכין
ולדקור אותה למוות. נמאס לי לחיות בצל של כל הערכים שלימדו
אותי.

"ההורים שלך נתנו לך חיים".
בשביל מה? בשביל מה לעזאזל?! כדי שאני אסבול?
כדי לאמלל אותי? כדי שאני אאמלל אחרים?
כי אין לי שום דבר חוץ מזה.
"צריך לכבד את ההורים שלך תמיד".
אבל למה... למה?
אני כל כך שונא אותה... אמא שלי.
היא לא חושבת על אף אחד חוץ מעצמה. לא איכפת לה מאף אחד. היא
כל כך מגעילה אותי...
היא מייצגת את מה שאני לא רוצה להיות. את מה שאני מפחד להפוך
אליו.

לפעמים אני חושב שהיא חיה כדי לגרום לי לסבול.

לפעמים אני חושב שכולם חיים כדי לגרום לי לסבול.

ליזה... סתיו... רוני... ליעד...
שמות של בנות שאהבתי, או שחשבתי שאהבתי רצות לי בראש.
מה אהבתי בהם? מה הם אהבו בי? למה? איך?
למה הם לא פה עכשיו?
למה שום דבר טוב לא מחזיק מעמד אצלי יותר מחמש דקות?
למה כל הדברים הרעים מחזיקים שנים?
הפסקתי לחשוב עליהן. לשקוע בדיכאון זה רע.
אבל אני באמת מאמין שיש לי ברירה?

מאור... אורן... תום... צחי...
שמות של החברים הכי טובים שלי. כולם ימכרו אותי תוך שניה.
אורן חושב שאני פאתטי. הוא מתפלא שיש לי חברים בכלל. אומר שאני
חסר תקווה.
אולי הוא צודק. הוא לפחות היה יכול להגיד לי את זה בפרצוף. לא
הייתי צריך לשמוע את זה דרך דלת סגורה.
לא הייתי צריך לשמוע אותו מספר על כל זה לחברים שלי.
מאור היה מדבר איתי רק כשהוא היה צריך ממני טובה. שנאתי את
זה.
הוא לא היה חבר שלי אף פעם, כנראה.
תום? הוא חי בעולם משלו.
צחי היה שגעון גדלות. לא יותר מזה.

דאלי...
היא כל כך השפיעה עלי. היא אהבה אותי... איכשהו.
ככה היא אמרה.
אבל היא חשבה שאני מזוייף. היא חשבה שאני שקרן.
זה פגע.

מורן...
אולי יש לי סיבה לחיות?
אני כל כך אוהב אותה... לא שווה להתעורר בבוקר אם היא לא שם.
אבל היא כל כך רחוקה... גם פיזית וגם מנטאלית.
מעניין איך ידפקו אותי הפעם.