New Stage - Go To Main Page

ענבל אשוח
/
זאת הסטייה שלי...

אני פולטת נשימה ארוכה, וקמה מיוזעת מגופו של ערן. אני מטילה
את עצמי לצדו על המיטה, נופלת כאבן כבדה שזרקו אותה למים.
ערן מתנשף, ושוכב בפיסוק איברים על המיטה, עוצם עיניים ושולף
סיגריה מהקופסה. הוא תר אחר המצית, מדליק אותה, לוקח שאיפה
עמוקה, ואז כל העשן יוצא לו מהאף.
"ממש סקסי איך שאתה מוציא טבעות עשן מהפה...", אני לועגת לו.
ערן צוחק. "וזה ממש סקסי לשכב עם בחורה שמזדיינת עם
גרביים...".
אני מנענעת את כפות רגליי, נזכרת בגרביים השחורים והרכים
שעוטפים בחמימות את כפות רגליי. "אתה יודע שאני מורידה הכל,
חוץ מהגרביים, נכון? זה ממש לא מצחיק. זאת נקודה רגישה אצלי",
אני מנמיכה את קולי.
"מצטער", הוא מלטף את שערותיי וממולל אותן באצבעותיו שעד לפני
מספר רגעים חרשו את עורי בלהט. "אבל אני לא מבין, למה את אף
פעם לא מורידה אותם? אנחנו ביחד כבר חצי שנה, ומעולם לא ראיתי
את הכפות רגליים שלך. מה יש להן?"
אני מגחכת לעצמי. זה נכון. ערן מעולם לא ראה אותי ללא גרביים.
"אני מתכוון, ראיתי אותך כבר במצבים גרועים הרבה יותר. לעזאזל!
ראיתי אותך אפילו מחרבנת בטבע, כששמרתי שלא יציצו עלייך בנהר
הירדן!", הוא מעיף עוד טבעת עשן.
אני שותקת. הוא שותק.
"סודות זה סודות... בגלל זה, זה סוד. אחרת הייתי מספרת לך, אתה
לא חושב?", אני מביטה בו.
"נכון, אבל בכל זאת... את לא בוטחת בי? אל תדאגי, אני מבטיח לא
להיגעל או משהו, אם זה בגלל זה. בכלל, איך אפשר להיגעל מהגוף
הזה שלך?", הוא ממטיר נשיקות רכות על כתפי, צווארי  ויורד מטה.
"מה זה כבר יכול להיות? עברת תאונה? אין לך אצבעות? יותר מידי
אצבעות?!..".
אני מצחקקת למשמע ההשערות שהוא מפריח באוויר. ערטילאיות כמו
טבעות העשן שהוא מנסה להפריח ללא תוצאות כעת...
"שיערות באצבעות? לכלוך מתחת לציפורניים?...", הוא מנסה את
מזלו. אני מחניקה את צחוקי.
"אלוהים! זה זה? רק לא לכלוך מתחת לציפורניים!", הוא נראה
נדהם, ואז לפתע פורץ בצחוק פרוע. הגבעה הקטנה ובראשה חור הנקרא
פופיק (תמיד חשבתי שזו מילה מצחיקה), מתחילה לרעוד.
"לא... אבל זה קשור לציפורניים שלי", אני מנמיכה קולי.
"מה יש להן?"
"מבטיח לא לצחוק?", אני מביטה בו בעיניי עגל מבריקות.
"שבועת הצופים", הוא מניח ידו על לוח לבו השעיר.
"אבל לא היית בצופים... לא משנה".
אני בוהה בו. מנסה להבין האם כדאי או לא לגלות לו את סודי.
לבסוף, אני מחליטה ללכת על זה. שיהיה.
אני מקרבת את ברכיי אל חזי, ומקלפת אט-אט את הגרב, עד שהיא
נושרת אל מחוץ למיטה. עכשיו את השנייה, וכל זאת אני עושה כשאני
מסתירה את בהונותיי ברגליי כדי שלא יראה. אני מיישרת את רגליי,
והוא גוחן מטה כדי לראות את הפלא:
כל ציפורן- ציפורן.
ארוכות ועבות כמו של סוס.
צבועות בשקוף עם פס לבן אופנתי למעלה, ומצויירות עליהן בקפידה
פרחים קטנים סגולים, מעשה ידיה של פדיקוריסטית מקצועית.
"מה זה?!", עיניו נפערות בתדהמה.
"זאת יצירת אומנות ששווה 25 שקל לציפורן...", אני מצהירה
באדישות.
הוא מצביע על הציפורניים הארוכות.
"זה... זה... חולני!", ולאחר מכן הוא צועק: "זה אמיתי?"
"אמיתי וטבעי...", אני מודיעה בגאווה.
"תמיד חשבתי שזה מטומטם לשים ציפורניים מלאכותיות באורך מטר
באצבעות של הידיים, שלא לדבר על לגדל אותן לגודל כזה מפלצתי,
אבל זה ממש קינקי!!!", ערן נפעם כולו. "בחיים לא ראיתי דבר
כזה!".
אני שולפת פצירה מתחת לכרית, ומשייפת את הבוהן למעגל מושלם.
"כל אחת והסטיות שלה... לפחות אני יכולה לשטוף כלים ולהקליד
במחשב, ולרקוד כמו משוגעת בלי לפחד להוציא למישהו את העין!".
ערן נישען לאחור, ראשו מתנגח בקיר, והוא לא חש בזאת בכלל. הוא
נושם לאט, ובינתיים הסיגריה מתאפרת לה בחופשיות על הסדין
המקסים שלי.
"אני לא מאמין... עכשיו לפחות אני מבין למה יש לך נעליים במידה
42...", הוא ממלמל ומביט אל כפות רגליי העדינות, שאילולא
הציפורניים, היו נכנסות בקלות למידה 36.
אני נמצאת באקסטזה. אם כבר, אז עד הסוף.
אני מוציאה מספריים קטנות ועדינות עם להבים מצופים זהב. על
הכל אני מסוגלת להתפשר, אבל עד פה. עד ציפורני הרגליים שלי...
"אתה יודע מה ממש מגרה אותי?", אני לוחשת לו בקול מפתה.
"מה?", הוא גוחן לעברי.
"אף פעם לא עשיתי את זה ליד גבר... אני מתכוונת, אני תמיד עושה
את זה בפרטיות, בחדר שלי כשאני עם עצמי. זה נראה לי מאוד מלהיב
שתסתכל עליי".
נשמתו נעתקת, כאילו הצעתי לו הצעה מגונה. למעשה, באמת הצעתי לו
הצעה מגונה.
"יותר מזה", אני מתרגשת, "כל כך נוח לי איתך, שאני רוצה שתעזור
לי. אני מוכנה להפקיר אותן באצבעותיך...".
ערן המום. אני מתרחקת ממנו מעט, תולה את רגלי על חזהו השעיר,
ומרגישה כמה שהמגע הזה נעים...
אני מושיטה לו את המספריים, כשציפורניי שורטות קמעה את עורו.
הוא לוקח את המספריים ביד רועדת. "תראי, אני מפחד להרוס
לך..."
"אין מה לפחד... בין כה וכה אני רוצה לגדל אותן מחדש".
הוא מניח את הלהב החד מתחת לבוהן הגדולה שלי, וגוזר אותה מעט
ובעדינות כאילו גזר ציפורן מזערית של תינוק.
"אבל בטח לוקח לך המון זמן לגדל אותן. לא חבל?"
"טוב, זה הסוד השני שלי. הציפורניים שלי גדלות כל כך מהר, שתוך
שבוע הן מגיעות לגודל כזה. אתה מתאר לעצמך כמה זמן וכסף אני
זורקת בשבילן...", אני אומרת בקול מתפנק.
ערן גוזר ציפורן ציפורן, אצבעותיו הגדולות שורטות מעט את עורי,
מדגדגות אותן, וגורמות לי עונג בל ישוער.
"או, כן! כן! תמשיך ככה!", אני צועקת.
"מה, מגרה אותך שאני גוזר לך ציפורניים?", הוא שואל בתדהמה.
"טוב, תראה, אף גבר מעולם לא ראה אותן, לא נגע בהן... חששתי
בגלל שהציפורניים שלי יכולות להגיע לגודל מפלצתי אם אני מזניחה
אותן. אתה יודע שפעם אחת שבועיים וחצי לא גזרתי אותן, ואז
הפדיקוריסטית הייתה צריכה לחתוך אותן עם משור חשמלי?"
ערן צוחק. "הן דווקא יפות, את יודעת. כלומר, אחרי
שמתרגלים..."

הבעיות שלנו התחילו לאחר זמן לא רב. תפסתי ביטחון, והעובדה
שגבר נוגע בי ורואה אותי במצב אינטימי שכזה של גזירת ציפורניים
וצביעתן, שיגעה אותי לגמרי, וגירתה אותי עד טירוף.
לא יכולתי לשכב איתו בלי שהמשחק המקדים יכלול טיפול בציפורני
רגליי...
הוא מצדו נהנה מזה שכשהציפורניים גדולות, אני מעבירה אותן על
גופו, וכולו מצטמרר מכך.
הסקס איתו הפך למדהים ביותר שהיה לי בחיי. רק הייתי מורידה
גרביים ונוגעת בו בציפורניים, וכבר כמעט הייתי גומרת.

יום אחד, אחרי סקס נפלא, ערן חיבק אותי. הציפורניים הגזורות
שלי טיילו על הסדין והגיע לכל קפל כשהמיטה כמעט רעדה. עכשיו
כמה ציפורניים מגרדות ומעקצצות לי בגב ומשלחות בי רגישות
נעימה.
"תראי", הוא אומר ושותק.
"אני לא יכול ככה יותר. זה כאילו שלא איכפת לך יותר ממני. זה
רק הציפורניים חשובות לך. את כל הזמן מתעסקת איתן, משחקת איתן
ושוכחת אותי. את בכלל לא מתייחסת אליי כשהן גזורות, ובכלל כבר
נהייתה לי אסטמה כי אני יושן והן נכנסות לי לאף...", הוא כמעט
בוכה לי.
"מה אתה רוצה להגיד בזה?", אני לא מבינה, ומסתובבת אליו.
ציפורן ארוכה שזורה בשיערו. אני שולפת אותה, וזורקת אותה
לשטיח.
"תחליטי. או אני, או הציפורניים שלך. אי אפשר ככה".
אני המומה.
אני לא יכולה לדבר.
"איך אתה יכול לעשות לי את זה?", אני אומרת לאחר שתיקה ממושכת,
ולאחר מכן פורצת בבכי קורע לב. "אתה יודע שהן חלק ממני, חלק
מהמהות שלי, הן למעשה אני! זה כמו שאני אומר לך... אומר לך...
לחתוך את הזין שלך!"
"אין מה להשוות", הוא מבטל את דבריי. "בלי הזין שלי אני לא
יכול, וגם את לא יכולה...".
אני עצבנית  מדבריו. איך הוא יכול להיות אטום כל כך?
לאחר שעה ארוכה בה אני הופכת בדבריו, אני אומרת לו: "בסדר. אני
מסכימה. מעכשיו אני אגזור אותן עוד לפני שהן ממש גדלות...".
"יופי, מתוקה!", ערן אומר, ומאמץ אותי לחיקו.

אני ממתינה שהוא יירדם.
אתה יותר מידי חושב את עצמך, מה?
הזין שלך חשוב לך יותר ממני? האגו המטומטם שלך יותר חשוב
ממני?
אתה טוען שהזין שלך חשוב גם לי? רוצה שאני אוכיח לך שלא?


אני מסירה ממני את זרועותיו, והוא ישן כתינוק.
אני קמה בשקט ממיטתי, ומוציאה ממגרת הפדיקור שלי שבשידה את
הסופר-מספריים.
מספריים עם להב יהלום. הכי חדישות בשוק. גם הכי יקרות. עניין
של שמונת אלפים שקלים שחסכתי למטרה עילאית זו. הן חותכות הכל.
גם את הציפורניים שלי כשהן עבות מאוד. אפילו, כשהמסור כבר לא
עוזר.
אני מסירה ממנו את השמיכה, והוא מתהפך על הגב.
אני מקרבת את המספריים לזין שלו, וחותכת בחתך אחד נקי.
הזין נושר, מפרפר קלות כמו זנב שחותכים לזיקית, ונח את מנוחת-
העולמים שלו.
המספריים נוטפות דם, ואני מנקה אותן בזהירות מרובה בטישיו רך
סוג א'.
אני מעיפה את הזין לשטיח, ומתכרבלת בחיקו של ערן, נזהרת
שציפורני רגליי לא יוכתמו בדם.
"נראה אותך עכשיו עושה מה בראש שלך", אני לוחשת לו, ונרדמת...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/11/02 22:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל אשוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה