אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. הכל מתערפל, הכל מתכסה
במעטה של קרירות ובדידות. נמאס לי לנשום, נמאס לי לצרוח, נמאס
לי לשתוק.
אני לוקחת שכטה ועוד שכטה מהסיגריה הזו שעוד תהרוס לי את החיים
וחושבת על כמה שלא איכפת לי שהחיים שלי ייהרסו. יותר נכון לא
איכפת לי שהם פשוט ייגמרו.
אף אחד לא רוצה אותי פה והכי מכולם אני לא רוצה להיות פה.
העננים סוגרים עליי וחונקים, השמש מראה את אורה רק מדי פעם אך
היא מסנוורת וצורבת את עיניי שכבר עייפו מלהתכווץ, והתייבשו
מדמעות.
אלוהים יושב לו שם למעלה באיזה כיסא מלכות ומתבונן בנו. אולי
מחייך, אולי אפילו צוחק לפעמים,אבל בעיקר האלוהים הזה שם
שבשמים יודע לבכות. הוא בוכה לנו גשמים כשקר, וכשעצוב. הוא
בוכה על כל מה שנהיה מבריאתו המושלמת, על ההרס והאובדן, על
השנאה והחמדנות. הוא בוכה עלינו.
ואני מצטרפת לדמעותיו בדמעותיי השקטות, המיואשות, הקפואות.
המחשבה שיש לי עוד זמן כאן בעולם לא מנחמת אותי כלל. מצדי שהכל
ייגמר עכשיו, שאני אגמר עכשיו.
כבר לא נשאר דבר או חצי דבר שמסב לי אושר , כבר לא נשארה לי
אפילו דעה אחת מגובשת על כלום, לא נשארה בי תקווה, ונעלם בי
התום. הדבר היחיד שאולי עוד קיים בי זה אתה. אתה נמצא שם כל
הזמן. במחשבותיי, בלבי, בדמעותיי. ואתה בכלל לא יודע את זה,
ואני בספק אם אפילו יהיה לך איכפת. אני בספק אם אי  פעם תרגיש
צורך להקריב משהו למעני, או אפילו סתם להתעניין בגורלי. אבל
אני לא מאשימה אותך. אני לא מאשימה ולא כועסת. כל מה שאני
יכולה לעשות הוא להבין אותך, להבין אותך ולקבל אותך ככה, גם אם
זה קשה לי.
אני כבר לא תוהה יותר בשאלות מסובכות, אני כבר לא מנסה למצוא
פתרונות לכל מיני נושאים לא ברורים, ובטח שלא מנסה להבין מי
אני ולאן אני הולכת. כרגע נמאס לי מהכל. נמאס לי לנשום, נמאס
לי לצרוח, ונמאס לי לשתוק.
כל מה שאני רוצה הוא לאהוב, לאהוב אותך.
אם רק היית שלי אני יודעת שהערפל הזה היה מתפזר בשניה, והשמש
הייתה שוב נעימה. אם רק היית שלי אני יודעת שהדמעות היו פוסקות
והשמים היו בהירים.
אם ואם ואם...נמאס כבר מהאם הזה.
אתה לא שלי, וזהו.


13/11/02