ההתחלה הייתה במסיבה של דורית, בכיתה י"א.
ישבנו בסלון, אני ונדב חבר שלי, ודורית, ועוד כמה שגמרו י"ב
אבל היו בקשר עם דורית כי היא הייתה בחורה משוחררת, ופתאום
נהיה שקט.
לאף אחד לא היה מה להגיד, וכולם ישבו והסתכלו אחד על השני
וחיכו שמישהו יגיד כבר משהו לפני שיהיה כזה לא נעים, ודורית
הסתכלה עלי במבט מתחנן, והייתי חייבת להגיד משהו ומהר, לפני
שיקרה איזה אסון.

"בא לכם לראות סרט כחול"?
המילים יצאו לי מהפה בלי שהבנתי בכלל מה אני אומרת, אבל דורית
מייד חייכה ואמרה שזה רעיון מעולה, והלכה להביא מהחדר של
ההורים שלה איזה סרט, וכולם פתאום שוב התחילו לדבר אחד עם השני
בהתרגשות.
רק שני אנשים שתקו והסתכלו עלי.
נדב חבר שלי הסתכל עלי במבט נעלב, ומישהו מה"גדולים" הסתכל עלי
וחייך.
דורית הביאה את הסרט, וכולם הסתכלו, חוץ מנדב שיצא למרפסת לעשן
ולא חזר שעה וחצי.
וכשהסרט נגמר הבנתי שגם היחסים שלי עם נדב צריכים להיגמר,
ובדרך הביתה, במעלית, אמרתי לו את זה.

אחרי יומיים התחלתי לצאת עם דביר, ההוא שחייך אלי במסיבה.
אחרי שבוע כבר ידעתי שאני ודביר זה לתמיד.
שלוש שנים היינו ביחד.
גרנו ביחד.
צחקנו ביחד.
הלכנו לישון ביחד.
קמנו בבוקר ביחד.
הקמנו משפחה קטנה.
והיה לנו הכי טוב שרק יכול להיות כשאוהבים.

ואז רבין מת.
לא רבין האמיתית מהממשלה, אלה רבין שלנו, החתול הסיאמי המקסים
עם העיניים הכחולות שדביר הביא לי ביום הולדת 19.
ואז הכל התחיל להתקלקל.

יום אחד דביר קם בבוקר ואמר שהוא לא מרגיש טוב, שהוא רואה הכל
מטושטש, כל פעם שהוא מנסה להסתכל על משהו בריכוז.
הרופא לא מצא מה התקלקל לדביר בעיניים, אבל מאותו יום דביר לא
הצליח להסתכל לי בעיניים אפילו פעם אחת.
בגלל המחלה הזאת שלו, הוא הצליח להוציא שחרור מהצבא, והיה
מסתובב כל היום בבית, בין החדרים, ופעמיים ביום מחליף מים
באקווריום של ברנדון וסטיב.
אני הייתי הולכת לעבוד בחנות פרחים בקצה הרחוב, והשתדלתי
להתקשר אליו כמה שיכולתי כדי שלא ישתעמם.
בערבים, היינו יושבים בבית בדרך כלל, כי לא יכולנו ללכת לסרטים
בגלל העיניים שלו, וגם לא לדיסקוטקים, כי האורות לא היו טובים
בשבילו.
ולאט לאט האווירה בבית הפכה כזאת דחוסה, שאי אפשר לנשום וצריך
לפתוח חלון, אבל שום חלון לא היה עוזר לנו עכשיו.

יום אחד, באמצע שעשיתי למישהו הזמנה של זרים לחתונה, התקשרו
אלי מבית חולים ואמרו לי שדביר מאושפז.
ישר שאלתי מה קרה, ונבהלתי נורא, חשבתי שאולי הוא עיוור עכשיו,
ואולי הייתה לו תאונה, או משהו רע באמת, ולפני שענו לי התחלתי
לבכות, ואש גם לא יכולתי לשמוע את התשובה.
והפלתי את הזר על הרצפה ונסעתי הכי מהר שאפשר לבית חולים,
ורצתי במסדרון של המיון וצעקתי "דביר, דביר" וכולם הסתכלו אבל
לי לא היה אכפת מכלום חוץ מדביר.

בסוף מצאתי אותו במחלקת ריאות. הוא היה מחובר למכונת הנשמה.
אמא שלו עמדה ליד המיטה והסתכלה בי במבט מאשים.
"היה לו התקף אסטמה" היא אמרה.
"אבל הוא לא אסמטי" אמרתי לה, ובעיקר לעצמי, כי לא הבנתי איך
מישהו מקבל התקף אסטמה פתאום באמצע החיים.
"עכשיו הוא כן" היא אמרה, ויצאה מהחדר לעשן.
התקרבתי למיטה וליטפתי אותו בראש, ואחר כך ביד וברגליים.
"מה קרה, דביר"?
הוא הסתכל עלי, אבל לא בעיניים, רק ככה בכיוון הכללי, ואמר
בקול מתכתי של מישהו שמחובר למכונת הנשמה :" האוויר בבית עשה
לי אסטמה. הרגשתי חנוק, לא היה לי אוויר."
ואני כבר ידעתי שטוב לא יצא מזה, והתחלתי לבכות בשקט, אבל
המשכתי לשתוק כי לא היה לי מה להגיד.
"אני עוזב את הבית. וגם אותך. זה לא אישי. פשוט, קשה לי
לנשום".

בבת אחת הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, לדבר, לאכול ולחיות באופן
כללי, ורציתי לברוח.
רצתי במסדרון לאוטו, ונהגתי הביתה, ונכנסתי למיטה, ולא הפסקתי
לבכות ארבעה ימים רצוף, עד שהעיניים שלי לא יכלו להוציא מתוכם
אפילו טיפה אחת של מים.
אחר כך ישנתי יומיים רצוף, וחלמתי על דביר, ועל כמה שאני אוהבת
אותו, וכשקמתי היה לי טעם חמוץ בפה, כזה של כישלון ואכזבה
ואהבה שהתקלקלה, וכל העולם נראה לי כאילו הוא בצבע שחור פחם,
כמו המצב רוח שלי.
ולא יכולתי לאכול ולשתות ולדבר בגלל גוש שהיה תקוע לי בגרון.
אמא שלי לקחה אותי לרופא אף אוזן גרון, והוא אמר שצריך
ביופסיה, לראות מה זה הגוש הזה, ועשו לי ביופסיה, והוא אמר שזה
לא רציני, סתם גוש של דמעות לא ממומשות, לא משהו ממאיר, ונתן
לי סוכריות מציצה.
אבל אני לא רציתי שום סוכריות, רק את דביר.
דביר. דביר. דביר. דביר. דביר.
והוא היה כל כך איננו, וזה כל כך כאב, שכמעט ולא יכולתי כבר
כלום.

ככה עבר חודש, ועוד אחד, ולאט לאט חזרתי לחיים.
הכרחתי את עצמי לא לחשוב על דביר יותר. אף פעם. לעולם.

שנתיים אח"כ רבין מת.
האמיתי.
ונזכרתי בהכל.
ובכיתי המון.
והדלקתי נר נשמה לזכר רבין, ולזכר האהבה שלי ושל דביר שמתה.
ובכיתי עוד.

ומאז, כל שנה, ברביע בנובמבר, אני חושבת מה היה קורה אם רבין
לא היה מת.