אני ילד אינדיגו.
אני לא רק ילד אינדיגו. אני גם מדריך רוחני. ויש לי מספר תארים
מיסטיים: אני נזיר, מזמן, ידעוני ויש לי רגעי נבואה. אבל
הסיפור שעכשיו אני רוצה לספר לכם הוא סיפור על כוח הזימון החזק
והמסתורי שאני שולט בו באופן עוצמתי ביותר.
ביום הולדתי ה- 23 נסעתי עם אחותי התאומה, אחי וחבריו לטייל
בצפון. לפני צאתי לדרך הוצאתי זוג נעלים ישן מהמגירה. שבע שנים
היו לי הנעלים האלה. הן שמשו אותי לטיולים ומסעות. אחותי שראתה
את הנעלים אמרה בפליאה "אילן, ואו! אתה שומר על הנעליים שלך
ממש יפה". באדישות סרקסטית אמרתי "אני יודע".
המשכתי לארוז ולמחר התארגנו כולנו ויצאנו לצפון. שני רכבים
המובלים על יד האופנוע של בוכטה.
היעד הראשון - נחל מג'ראסה. התקופה - אמצע מאי. אם לא ידעתם,
נחל מג'ראסה הוא נחל המלא במי שלגים היורדים מהחרמון. קר מאוד.
השלגים בדיוק הותכו והנחל היה מלא עד גדותיו. כשהגענו לנחל,
הבחנתי לפתע, שהנעליים שעליהן שמרתי שנים כה רבות במצב מצוין,
קרועות! חצי מהסוליה הייתה בחוץ. והמדרס יצא לגמרי.
עם זאת, אמרתי לעצמי "מה הסיפור הגדול?, אלך את המסלול, ובסופו
אחליף לנעלים השניות שהבאתי".
התחלנו את המסלול. המים קפואים ורק הכניסה לקחה יותר מעשר
דקות. והמסלול החל. הנוף היפיפה, העצים, הפרחים והחיות גרמו לי
לחייך ללא הפסק. אחותי, אחי, וחברים. חוויה כזו לא עברתי זמן
רב. מצד ימין צבי מים, משמאל פרפרים מדהימים. דגים וסרטנים,
לוטוס וכרכום ופרחים מדהימים.
לאחר כמחצית השעה גיליתי להפתעתי שגורם אחד לא לקחתי
בחשבון.... השפעת המים על הנעל.
נעל החלה להיקרע יותר ויותר והסוליה נחתכה יותר ויותר. חששתי
שהסוליה תיפול בזמן המסלול.
כמובן שהדבר הצחיק אותי. ולא רק אותי. גם כל האחרים צחקו אבל
אט אט הייאוש גבר. נכון, לא פחדתי יותר מידי (מה כבר יכול
לקרות?) אבל לא רציתי ללכת יחף במים לא נקיים שכאלו.
לבסוף נותרו שלושה סנטימטרים לפני שהסוליה הייתה מתנתקת
לחלוטין ועוד לא עברנו חצי מסלול.
בייאושי הרמתי שתי זרועותיי השמיימה ואמרתי "אהלין (מי שרובכם
יקראו לו אלוהים), תן לי רק לסיים את המסלול ולאחר מכן אלך
יחף".
אני יעצור לרגע את הסיפור - שלא תבינו אותי לא נכון. אינני בן
אדם שהייתם מכנים דתי. (אני קורא לעצמי דתי אבל לא בדת
המוכרת). אבל אני מכיר, אוהב ומדבר עם אלוהים לעיתים תכופות.
עכשיו אחזור אליו.
הורדתי את שתי עיני ומולי, על פיסת קרש לא גדולה שצפה לעברי,
היה שקפקף. ואני ממשיך בדרכי בלי משים ואחותי צועקת "אילן, קח
את השקפקף" ואני המום, איך לא חשבתי על זה בעצמי.
לאחדים זה אולי לא ישמע מדהים במיוחד אבל השקפקף היה בדיוק
במידה הנכונה (44) ושל הרגל המתאימה (שמאל)....
הורדתי את הנעל שלי. ולבשתי את השקפקף (לבשתי גרביים אז לא ממש
דאגתי להיגיינה וגם שטפתי את הסנדל). את הנעל שלי. שמתי על
הקרש הצף כדי להחזיר בחזרה את מה שלקחתי. בשביל האיזון,
והמשכנו בטיול.
אני לא מנסה להטיף אנשים לחזור בתשובה (אני רואה בחזרה בתשובה
איזושהי התרחקות מאלוהים) אבל באותו רגע אמרתי לו תודה. למי?
לאלוהים. לי. לכוח הזימון האלוהי שניתן לי. לכוח שבחרתי שיהיה
לי.
ולסיכום? לכל אחד יש את הכוח הזה. צריך רק להכיר בו, להכיר
אותו, ולהתחיל להשתמש בו.