אנשים באים
והולכים.
היא תמיד חצבה דמותם
בעמודי עשן.
הלא זה רק הזיכרון
        שמותיר אותם
כאן.
נשארת. היא נשארת.
מדברת
עם עוד צלם בר חלוף
ורוח חורף נוראית שעושה שמות
חצובים במוחה. בוכה.
הם באים והולכים
תמיד באים והולכים
במין סרט נע.
היא מתיישבת על ספסל
בגן, מבוססת בבוץ חדש,
שחולף אבל
פחות.
מציתה עוד סיגריה.
הכל חולף הכל, חוץ מ
הניקוטין שמתיישב לה בריאות.
כשהיא מביטה החוצה מהחלון
ורואה את הילדים על שפתי המדרכה
היא מחייכת לעצמה
חיוך מר.
מה שלא בא לא יכול ללכת,
                          גם כן נחמה,
היא שולפת עוד סיגרייה מהחפיסה.