אך, ינינה, ינינה...                                כפר - סבא
, 2001

הייתי מתגנב אל ביתה של ינינה בצוהריים. לא יכולתי לנחש אם
אמצא אותה שוחקת או זועמת. בשל כך הייתי מרחף על קצות בהונותי.
מהרגע ששאפתי  את ריחה, צפיתי בה ושמעתי אודותיה שמועות,
נתאוויתי למשש את בשרה ולטעום את זיעתה, ואל תשאלו מדוע.
רבים פקדו  את ביתה של ינינה. צעירים, כמוני, נכנסו לתור
כשההורמונים התחילו להתערבל בגופם. כל אחד מהבאים  ידע  את
מקומו. שהרי "תור" הוא תמציתה של הדמוקרטיה: גם לי גם לך ואם
לא לי גם לך לא.
מתבגרים היו מחליקים לביתה עם שקיעת השמש. ותיקים, אם מפני
שהיו זהירים יותר ואם משום ששלטו טוב יותר בלהיטותם, היו
מאחרים בואם. מהדרים היו מליטים פניהם, לשוא. צמחנו יחד מן
העריסה  ודי היה לנו בבדל רגלו של פלוני כדי לזהותו...
אני, שטרם מלאו לי חמש עשרה, סבלתי מכאובי גדילה. שריריי היו
מנופחים, עצמותיי גמלוניות, זקנקני צמח פרא וקידמת מכנסיי
הייתה בולטת תדיר. אני באתי אליה בצוהריים.

היה לה לוח זמנים קבוע: התעוררה בשעה קבועה, יצאה ממיטתה בשעה
קבועה, אכלה בשעה קבועה, נמנמה בין לעד, ובין לבין קבלה
אורחים. צוהריים  סעדה  בדיוק ב - 12. אחר-כך, כשהגרעפץ לא
שחרר אותה מלחצי הדיאטה, הטילה עצמה על מיטתה, שבקצה המסדרון
החשוך, שהיה בו  רק אשנב קטן, מקובע בסמוך לתקרה. רק קרני שמש
מעטות חדרו ויצרו אפלולית שומרת סוד.
הייתי נכנס בדלת האחורית מפני שהקדמית הייתה נעולה תמיד, חוצה
את המטבח האפלולי,
נתקל בערמות של כלי אכילה משומשים, שהיו מגובבים על השולחן,
ליד הכיור, ובכל מקום שלא היה משופע. הייתי מניח לעיניי להתרגל
לאפלה, עד שדמותה של ינינה הייתה מתבהרת מעט. אז הייתי רוכן
מעליה ומאזין לחרחורי פיה וגופי היה נדרך. השתדלתי שלא להעירה.
היא אהבה להתעורר בעצמה. גופה הנרפה היה  מגרה כל כך, שהזין
שלי, המזדקר, היה מפוצץ  לי את הראש. הייתי כורע ליד מיטתה,
נועץ את עיניי בואדי שבין שדיה הענקיים, פותח  את כפתוריי
מכנסיי וקורא  דרור ליצרי. הייתי מלטף את הזין שלי בקצב הולך
וגובר עד שהיה משפריץ אל מתחת למיטתה של ינינה  את כל
ההורמונים שהצטברו. פעולה זו הייתה מתישה ולפעמים הייתי נופל
על ינינה, שמעולם לא הגיבה. הייתי בטוח שהיא מעמידה פני ישנה
כדי שלא להביך אותי.  למען האמת, כל העסק היה די מתסכל.  חשתי
עצמי חוטא. אבל לא ברחתי. ינינה הייתה פוקחת עין ומחייכת
אלי.הייתי משיב לה חיוך של שותפי  סוד.  
לא חשתי בושה. מפי השמועה הבנתי, שיש אחרים שעושים לה דברים
יותר גרועים. היה אחד,   שסיפר, שהוא משפריץ לתוכה. ידעתי איך
הפר משפריץ לתןך הפרה. (אבא הראה לי...) אבל שבן אדם יעשה דבר
כזה?! במידה מסוימת אהדתי את ינינה. לא הייתי מסוגל להרע לה.
אחרי שחייכנו זה אל זו הייתי יושב על פאת מיטתה ולפעמים היינו
משוחחים. כלומר אני דיברתי והיא הקשיבה. היא לא  דיברה הרבה.
אמרה, שחסרות לה מילים. אבל הייתה לה המון סבלנות כדי להקשיב
לשטויות של צעיר מתוח שרירים ובעל שכל קודח. הייתה מקשיבה גם
כשעיניה היו עצומות. לא היה אכפת לה על מה אני מדבר. בפעמים
הראשונות רק לחשתי. אחר כך דברתי בקול ועל הכל.
ספרתי לה על העגלה שלנו, שעוד לפני שהייתה  בת שנה, כבר הקפיצו
עליה את הפר השמן;      
על הכלב הענק, שהתחבר לתחת של הכלבה הקטנטנה שלי והכאיב לה
מאוד ועל החמור הקפריסאי, שהכניס לאתון צינור כזה  גדול,
שאפילו אי אפשר לתאר. (באותו זמן לא התעניינתי     אלא בדברים
הללו). ספרתי לה  שאני שונא את בית הספר ובעקר את הלימודים.
אהבתי כשאמרו עלי שאני "תלמיד טוב", אבל לא אהבתי להתאמץ בשביל
זה.  ספרתי לה שאני מתכנן להסתלק מהבית, מהרפת ומהלימודים.
ינינה לא הגיבה. לא אמרה לי "ברח" וגם לא אמרה לי "אל תברח".
אולי מפני שרצתה שאחליט לבדי.
יום אחד היא  דברה. קולה, כמו גופה, היה רך ונעים לאוזן. קול
של אישה, שלא תאם את עובי גופה. התערטלה, הניפה את חלוקה
בתנועה חיננית ולחשה: אוף, כמה חם". זה כל שאמרה . בשבילי זה
הספיק כדי לחוש אליה קרבה יתרה. גם לי היה חם ולא הפסקתי להזיע
בגלל שהאוויר בקצה המסדרון האטום עמד כמו קיר ובגלל גלי החום
שעלו  מתוכי. לא יכולתי להסיט את עיניי משדיה ובטנה. עיניי
נתקעו בשער ערוותה ולא זזו משם. משולש השער הסתיר את הדבר
שמאוד- מאוד רציתי לראות, למשש ולהריח. נראה שהיא קראה מחשבות:
היא פישקה את רגליה! אפילו שהפישוק לא היה רחב דיו כדי להניח
לי לראות את המחבוא כולו, נשימתי נעצרה והזיעה זרמה לי לתוך
העיניים. הסקרנות הרגה אותי! משהו עצום ממני דחק בי לדחוף את
ראשי אל בין ירכיה אבל לא הספקתי. ינינה התמתחה ומלמלה שאעשה
לה טובה ואלך עכשיו. גם הוסיפה בלחש: "לא יוצא לי ממך כלום".
הראש שלי התרוקן בבת אחת. עשיתי עצמי חרש וטיפש ולא זזתי
ממקומי. היא שאלה שוב, בקול רם, אם יש לי סליחה בשבילה. על מה
היה לי לסלוח לה? היא לא עשתה לי רע. אני הוא שהייתי  צריך
לבקש את סליחתה.  
-  "אוכל לשוב ולבוא, כמו  תמיד?"
- "חכה כמה זמן בשביל לחשוב ואחר כך תבוא". "אם תבוא זה לא
יהיה כמו תמיד", הוסיפה בלחש.  
המתנתי המון זמן. אולי שלושה ימים. רציתי לבוא עוד קודם אבל
התאפקתי. בצוהרי היום
השלישי הזדחלתי אל המסדרון. ינינה לא התערטלה. היה חמסין בחדר,
כבשן בראשי והיא נותרה לבושה בחלוקה. בדלית ברירה  התרכזתי
בשדיה הכבדים, שנחו כמעט גלויים על זרועותיה. נראה שישנה.
התכוננתי לבצע את הטקס היומי שלי. בעוד אני פותח את כפתורי
מכנסיי, ינינה נטלה את ראשי בידה והניחה אותו על שדיה. לא
הספקתי להתגונן. חשתי מחסור באוויר, עמדתי להיחנק מהריח שהפיק
גופה ומזה שאפי שקע בשדה השמאלי ופי נמעך בין שדיה. נאבקתי בה.
בקשתי לשחרר ולוא רק נחיר אחד והיא לא הניחה לי. רגליה  סגרו
על רגליי, ידיה לחצו על ראשי ו...פתאום נעשה לי נעים. רציתי
שהרגע  לא יסתיים לעולם. לא זזתי. החתלתול שלי נעשה פנתר.
חששתי שתרגיש ותעיף אותי אם הוא יעקוץ אותה.  התרוממתי מעט
אבל השד דחק בי לשוב ולשקוע. הרחקתי עצמי אך ושוב שקעתי.
התרוממתי - שקעתי, התרוממתי - שקעתי עד שהעסק נגמר: הפנתר שלי
הקיא על בטנה של ינינה.
אני נשבע שזה לא היה נעים. ינינה צעקה שאני חזיר ותינוק, שצריך
ללמוד אצל העזים. לא הבנתי למה היא כועסת. לא אני השלכתי עצמי
עליה  ולא אני הצמדתי את רגלי אל  רגליה...  ברחתי והתחבאתי
במחבוא הקבוע שלי, בשדה התירס. לא קל למצוא מישהו, שמסתתר בין
שורות הצמחים הסבוכים. כשהלילה ירד רצתי ישר למקלחת והנחתי
למים לזרום עלי שעה ויותר. אבי צעק מבעד לדלת, שלא יישאר עלי
עור, מרוב שאני משפשף אותו... הוא גם ביקש שאותיר מעט  סבון
בשבילו, אחרת תסריח ארוחת הערב  תסריח מחרא של פרות.
 
בצוהרי יום המחרת שבתי אל בית ינינה כאילו שלא היה אתמול. היא
נחה. אולי ישנה. לא אמרה
כלום כשנכנסתי. הנחתי ידי על בטנה וליטפתי. בלא שפקחה עין
אמרה: "לא יכול לבוא ככה.
צוהריים  כבר לא זמן בשבילך. אתה לבוא בערב ולהביא  מתנה. אתה
בא, - נותן מתנה. פעם
גדולה פעם קטנה".
מניין יכולתי להשיג מתנות? לגנוב? לא היה לי כסף בשביל גלידה
אז מה פתאום מתנות?! לא באתי אליה יותר. אולי מפני שגיליתי
שהיא די זקנה.  
ההורמונים שלי המשיכו להשתולל ואני המשכתי עוד הרבה זמן לחפש
בשבילם פורקן. לפעמים
מצאתי ולרוב לא. חלומות הלילה היו תחליף לא מספק אבל מפרק.
עזים לא נראו לי פתרון מתאים. הן מסריחות יותר מינינה.