"מה זה העגיל הזה? מה חסרות לנו בנות במשפחה? תוריד אותו מיד
מהאוזן, בנים לא עונדים עגילים."
זאת מילה במילה היתה התגובה של סבא ביום הראשון שהוא ראה אותי
אחרי שעשיתי חור באוזן.
סבא הוא איש שומר מצוות, הכל עושה לפי ההלכה, וכל דבר שנוגד
להלכה הוא יידע לדקלם לך בדיוק את הפסוק
שאומר למה אסור לעשות ככה.
כשיוגב בן דוד שלי הקטן שאל את סבא שלי למה הוא לא נוסע בשבת
אז סבא שלי ענה לו:
"וישבת מכל מלאכתו אשר עשה, בראשית פרק ב' פסוק ב'."

בהמשך לאותו ויכוח על העגיל, שאלתי את סבא, איפה רשום בתנ"ך
שאסור לשים עגיל באוזן?
סבא התרגז ואמר:"תגיד לי מה אתה הומו? מה אתה בחורה? תוריד את
זה מיד אמרתי."
"מה רע בלהיות הומו?" שאלתי והוא רתח כקומקום חשמלי.
"משכב זכר? בנים עונדים תכשיטים? לאן הגענו? אלוהים ישמור
אותי." הוא היה על סף עילפון.
"מי אמר שאני הומו? אני רק אומר שזה לא דבר רע ואסור" עניתי לו
ברוב חוצפתי, למרות שידעתי שאני כן כזה,
אבל זה ממש הזמן לספר על זה לסבא שלי...
"אני אוכיח לך עד מחר בערב שגם בתנ"ך בנים אהבו בנים..."
אמרתי לו.
סבא עשה אחורה פנה, נכנס לחדרו, וטרק את הדלת בחוזקה.

הגעתי הביתה, התיישבתי על המיטה, לקחתי את ספר התנ"ך
שקיבלתי כשסיימתי טירונות, התחלתי לדפדף...
חשבתי לעצמי, סבא שלי יודע את התנ"ך בעל פה, איך אני אצליח
להוכיח לו אחרת?
בשעה 6:55 בבוקר אספתי לעצמי מספיק הוכחות.

נכנסתי לביתו אחר הצהריים בלי יותר מידי ציפיות שאצליח לשכנע
אותו שגם בתנ"ך גברים אהבו גברים,למרות שידעתי שיש לי מספיק
הוכחות, אבל סבא הוא טיפוס עקשן ולא משנה מה אומר, הוא תמיד
יימצא פסוק
חזק, אחר, שיעלים את הפסוק שלי.
"אני רואה שלא הורדת את הדבר הזה מהאוזן... פעם הבאה אני אומר
לאביך שלא ייתן לך לבוא אליי הביתה עם
הדבר הזה על אוזנך. נו מה בפיך?" הוא שאל בזילזול ופתח את
העיתון, כאילו מקשיב לדבריי בחצי אוזן.
"ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו- שמואל א'
פרק י"ח פסוק א', אתה רואה, יהונתן אהב את דוד."
הרגשתי בעננים, איזה משפט מצאתי לו.
"יהונתן ודוד אהבו אחד את השני כאחים, ממש כמו שאתה אוהב את
אחיך הקטן ניר" הוא ענה.
"כן, ומה דעתך סבא על:"ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאוד- שמואל
א' פרק יט' פסוק א'?"
אולי עכשיו אצליח, חשבתי לעצמי.
"זה בכלל בהקשר אחר, שאול ביקש מבנו יהונתן לחפש אחרי דוד, אז
בגלל זה הוא היה חפץ בו".
"נו טוב" אמרתי, מנסה להשלים עם התשובה, "עוד אחד, קבל סבא :
וישבע עוד דוד ויאמר ידע ידע אביך כי מצאתי חן בעיניך -שמואל
א' פרק כ' פסוק ג', כלומר דוד אמר ליהונתן
שהוא נשבע שאבא שלו,שאול, יודע שהוא שם עליו עין, שהוא אוהב
אותו".
"שוב נכד, זה באותו ההקשר" אמר והניח את העיתון על השולחן.
סוף סוף הוא החל להקשיב ברצינות למה שיש לי לומר.
"ויסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו כי אהבת נפש אהבו
-שמואל א' פרק כ' פסוק י"ז,
שוב תגיד לי שזה אהבת אחים???" שאלתי בעצבנות.
סבא שתק ואני המשכתי:" הנער בא ודוד קם מאצל הנגב ויפול לאפיו
ארצה וישתחו שלוש פעמים וישקו
איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל - שמואל א' פרק
כ' פסוק מ"א, זה אומר סבא שהם התנשקו
ושכבו אחד עם השנ..." עוד לא סיימתי את המשפט וסבא סטר לי
בחוזקה.
"איך אתה מדבר ????????? בושה! אתה לא מתבייש? בן 23 וככה
מדבר?"
"אם כך אז מה פירוש המילה הגדיל ומה פירוש הפסוק?" דמעות החלו
לזלוג מעייני.
"הם סך הכל בירכו אחד את השני, נשיקה רגילה, בין ידידים,
והגדיל זה אומר שהם בכו עד שדוד התעשת ואז הם הפסיקו לבכות."
שלף עוד תשובה מהמותן.
אני התפרצתי לעברו:" לא תצליח לשכנע אותי, וישתחו= נפלו על
הרצפה, וישקו= התנשקו, ויבכו= הם בכו בגלל ששאול אביו של
יהונתן לא הסכים לקשר ביניהם, דוד הגדיל= לדוד עמד איבר המין,
לא משנה מה תגיד אני עומד על שלי."
סבא היה על סף עילפון. אולי הגזמתי בתיאורים ובפירושים...
למרות הכל המשכתי בשלי:" ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום אשר
נשבענו שנינו בשם יהוה לאמר יהוה
יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם, שמואל א' פרק
כ' פסוק מ"ב, הם אפילו התחתנו, כרתו ברית
עם אלוהים על הקשר שהיה ביניהם, אתה לא רואה?"
"כמה שטויות אני נאלץ לשמוע היום. יהיה לי קשה לשמוע עוד
שטויות כאלה" הוא שם את ידיו על חזהו, על ליבו.
"צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת
נשים, שמואל ב' פרק א' פסוק כ"ו,
יותר ברור מזה אין סבא, דוד אהב את יהונתן יותר מאשר שהוא אהב
נשים!!!!!" ממש צעקתי עליו.
סבא עמד להתמוטט, הוא עמד על רגליו ובא להכנס לחדר, לפני
שהספיק צעקתי לעברו:
"גם אני כמו דוד, גם אני אוהב גברים יותר מאשר נשים!!!".
לא התאפקתי. לא הצלחתי לעצור את עצמי
מלהוציא את המשפט הזה מפי.
סבא נפל ארצה.

היום כמו כל שבת בחודש האחרון הלכנו כל המשפחה לבקר את סבא
בבית החולים.
ברור שהורדתי את העגיל מהאוזן ברגע שרגליי דרכו בפתח בית
החולים.
מצבו של סבא הולך ומשתפר כל שבוע. בשבוע הבא אמורים לשחרר אותו
הביתה.
אחרי שעתיים וחצי שיישבנו אצלו בחדר, הוא ביקש מכולם לצאת
וביקש שישאירו אותו לבד עם נכדו הבכור, כלומר איתי.
כולם נישקו אותו לשלום ויצאו מהחדר ונשארנו לבד רק אני והוא.
"מה קרה, איפה העגיל?" הוא שאל וחייך.
"הורדתי אותו, אתה לא אוהב שאני שם אותו" עניתי והשפלתי מבט.
"יש לך חבר?" הוא שאל.
"מה?" הייתי בהלם מעצם השאלה, ומהאופן שבה הוא שאל אותה. בלי
עצבנות, בלי כעס,ברוגע.
"אם אתה אוהב גברים זה אומר שיש לך חבר ולא חברה, נכון?" הוא
שוב חייך.
"אין לי חבר ואין לי חברה." עניתי עדיין עם מבט מושפל.
"תשמע, נכד יקר שלי, באמת שלא יפריע לי אם יהיה לך חבר ולא
חברה. אם זה מה שייעשה אותך מאושר,
אז אני מסכים עם זה, הרי זה כתוב בתנ"ך לא? אני מסכים עם כל מה
שכתוב בתנ"ך.
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, שמואל ב' פרק א' פסוק כ"ו, לא
ככה?"
הוא קם לעברי, חיבק אותי חזק חזק. שנינו בכינו כתינוקות.

בסופו של דבר סבא היה האדם היחיד שקיבל אותי כמו שאני, גבר
שאוהב גברים.
לא אבא, לא אמא, לא אחי, לא החברים, לא הידידות, פשוט סבא.
כשהכרתי את עידו והבנתי שאני מאוהב בו ושהוא הבן אדם שאני רוצה
לחיות איתו עד סוף ימי, סיפרתי את זה לסבא.
אתם לא תאמינו מה הוא קנה לי כשחגגנו אני ועידו שנה ביחד.
סבא קנה לי עגיל.....