New Stage - Go To Main Page

זאב שחף
/
קוביה הונגרית

 לנאביל מסלול קבוע. הוא עושה מסלול זה, כבר שלוש-עשרה שנה.
ובכל זאת, מדי בוקר, כאשר הטנדר מפזר את הפועלים, חוזר יחזקאל
ומדקלם באזניו, בערבית עילגת, את ההוראות: "כל לכלוך, כל שקית
ניילון. כל זבל לאורך הכביש. עד מרחק של ארבעים מטר.  לאסוף
הכל. שיהיה נקי! פאהם (הבנת)?"
ונאביל, המכיר כבר את הטקסט בעל-פה, שואל: "הכל? אדון
יחזקאל?"
ואז באה התשובה: "הכל! הכל!".
וכך חוזר הדבר מדי יום. בקיץ, בחורף, בחום ובגשם, אוסף נאביל
את השאריות של נוסעי בשדרה, המושלכות ללא שימוש. לפעמים מתמזל
המזל ונאביל מוצא ממחטה שנשרה ממכונית או צעצוע פגום או קופסת
סיגריות אמריקאיות שנותרה בה סיגריה נשכחת או מצית שיספיק לעוד
מספר הצתות לפני שידעך כליל. ולפעמים עט זב שאריות דיו
חיוורת.
נאביל עובד בחריצות. אל חגורתו צמודים שקי ניילון, מקופלים
היטב. שק אחד הוא אוחז בידו ואוסף אל תוכו את האשפה. כאשר השק
מתמלא, הוא מניח אותו ליד אחד מעמודי החשמל ושולף שק אחר.
לדידו של נאביל, עמודי החשמל בשדרה נוצרו לשמש משענת לשקי
האשפה.
בממוצע, מספיק נאביל למלא כארבעים שק ביום רגיל וכשישים ביום
ראשון. חבריו לעבודה החליטו מזמן שיום השבת אצל היהודים הוא
יום הזבל, ועל כן, ימי ראשון הם ימים קשים במיוחד.  נוח לנאביל
בעבודה זו. איש אינו מציק לו. הוא הולך בטבע. הכביש משמאלו
ושדה בר מימינו. בחורף השדה מנוקד בכלניות. באביב בצהוב עז של
החרציות ובקיץ - קוצים.   בקיץ יש גם הרבה יותר לכלוך: חלונות
המכוניות פתוחים והנוסעים מרבים בשתיית משקאות מפחיות, ואלה
מוצאות דרכן חיש אל שולי הכביש ומשם אל שק הניילון של נאביל.
נאביל מתפלל שלכל המכוניות יהיו מזגנים ואז כולם יסעו בחלונות
סגורים וכמות האשפה תקטן.
יחזקאל אף פעם אינו שואל את נאביל לשלומו. הוא מסתפק בעריכת
חיפוש בכליו, בסוף היום, ובדרך כלל הוא מחרים לעצמו את
הז'ורנאלים הצבעוניים, הלועזיים, שנאספו על ידי נאביל.  בשעה
שש בבוקר מתחיל נאביל באיסוף הפסולת לאורך השדרה. בשעה אחת
ושלושים, עובר הטנדר של יחזקאל ומלקט את הפועלים הממתינים
לאורך הדרכים אותן סיימו לנקות. ומוביל אותם אל המיניבוס שלהם.
"הראיס", חמדאן, הוא שדואג להסעות והוא האחראי בפני יחזקאל על
אספקת פועלי הנקיון. הוא אינו עושה זאת חינם. כארבעים אחוז
משכר הפועלים, גובה חמדאן לעצמו.
כשהחלו ההפגנות והשביתות בכפרים הערביים, השפיע הדבר רק במעט
על חיי נאביל. בשעת העוצר לא ניתן היה לעשות קניות בחנות הכפר.
אבל קניות הרי אפשר לדחות. הבעיה הייתה, היציאה לעבודה וחזרה
ממנה. ה"שאביבה", עטופי הכאפיות האדומות, ארבו ליוצאים את הכפר
ומנעו מהם את המעבר. אלה שהצליחו לחמוק, נפלו לידיהם של אנשי
משמר הגבול שגם ידם כבדה.
 בימים אלה היו נאביל וחבריו בין הפטיש והסדן והם היו מגיעים
לעבודה חבולים ותשושים. בימים כאלה לא היה לנאביל עניין
ב"מציאות".
 במרכז העיר טול-כרם, מצויים שני בתי-מלאכה המתמחים במיחזור
חפצים מ"יד-שניה" ומכירתם לאנשים שאין ידם משגת לרכוש חדשים.
אותן מכוניות המצויידות ברמקול, משוטטות בערים ומכריזות:
"אלטע-זאכן!", מביאות את מרכולתן למקום זה. כאן צובעים ומשפצים
את המקררים, התנורים וכן רהיטים שונים. גם בגדים ישנים וחפצים
קטנים, עוברים טיפול וניקוי ונמכרים למעוטי יכולת.
נאביל מתייצב במקום זה לעתים מזומנות עם "מציאותיו". בדרך כלל
הוא הופך את סלו על הדלפק ומקבל בתמורה מספר חפיסות "מלבורו".
נאביל הוא מעשן "כבד" ובדרך זו הוא יכול להרשות לעצמו את הכמות
הגדולה של הסיגריות שהוא צורך יום-יום. כרגיל, לאחר גמר
המיקח-וממכר, שואל אותו סאלים, בעל העסק: "מה תעשה, נאביל, אם
ייגמרו לך הסיגריות?"
ונאביל עונה: "כשייגמרו לי הסיגריות, אני תופס את האוטו
הראשון, נצמד לאגזוז שלו ויונק את העשן". ואז
שניהם מגחכים. נאביל לא נוטל לעצמו דבר מתוך החפצים המשומשים
שהוא מוצא, מלבד הפעם בה מצא מצית, כל החפצים קודש לסיגריות.
 והנה קרה המקרה ששינה את מסלול חייו של נאביל: נאביל מצא
קוביה הונגרית. נאביל גילה את הקוביה מוטלת בין השיחים לצד
הדרך. היא היתה לחה מן הטל וצבעיה נצצו ומשכו את עינו. נאביל
נטל אותה בידו, ניגב אותה בשולי חולצתו ומיד ניסה להרכיבה לפי
הסדר כפי שזכר את הילדים ברחוב משתעשעים בקוביות כאלה, שעה שהן
היו באופנה.
 הוא ניסה לסדר את חלקי הקוביה לפי ציבעם, אולם הדבר לא עלה
בידו. הוא ניסה שוב ושוב, סובב בידיים עצבניות את החלקים
השונים, אך ללא הצלחה. הוא נטל את הקוביה, התיישב על עקביו
והתבונן בה בריכוז: "איך כל ילד קטן יודע להרכיב אותה ואני לא
מצליח?" חשב וחש מתוסכל, "מה צריך לדעת כדי להרכיב את
הקוביה?".
תשוקה עזה מילאה את ליבו, לדעת את סוד הקוביה. הוא הרגיש קנאה
וצער כשהעלה בדמיונו תמונות של ילדים משתעשעים ברחובות הכפר
בקוביות כאלה ומרכיבים אותן כלאחר יד, התנועות מיומנות
ובטוחות.
הוא טמן את הקוביה בכיסו, אסף את שקי הניילון והמשיך במלאכתו.
"אני מקווה" התפלל בליבו, "שלא יקחו את זה ממני, לא יחזקאל ולא
בחיפוש במחסום".
למזלו, יחזקאל היה עסוק וטרוד ואילו במחסום, בכניסה לכפר, לא
נערך חיפוש, כיוון שהיה צורך לפנות צמיגים בוערים ואבנים, כך
שנאביל הגיע הביתה, אמנם  עם ידיים מפוחמות, אך הקוביה נחה
בכיסו.
בערב ישב נאביל על סף הבית וסובב בקדחתנות את חלקי הקוביה. ילד
קטן עבר ברחוב, התבונן בסקרנות ושאל את נאביל: "אתה רוצה שאני
אסדר לך אותה?"
"לא צריך!" ענה נאביל ביובש.
"אני מסדר לך אותה בשתי דקות", התעקש הילד.
"בסדר!" וויתר נאביל.
הילד נטל את הקוביה, הפך אותה והתבונן בכל דפנותיה, אחר כך
סובב במהירות שלושה סיבובים והושיט אותה לנאביל. נאביל הנפעם
התבונן בקוביה וראה שכל דופן אחידה בציבעה.
"איך עשית את זה כל כך מהר?" שאל נרגש.
"זה עניין של שכל!" הקניט אותו הילד וחמק מן המקום.
נאביל נתקף דיכאון.
חאתם, המורה, עבר ברחוב בדרכו לביתו.
"יא מועלם! יא מועלם!" קרא אחריו נאביל.
"כן, נאביל?"
"יא מועלם! איך מקבלים שכל מהר?", שאל, ונשימתו עולה ויורדת.
חאתם שלח בו מבט, לבדוק אם אין זו מהתלה.
"אם אתה רוצה שכל", אמר, "תלמד מתימטיקה!" והמשיך בדרכו, מציץ
מעבר לכתפו ותוהה על השאלה.
נאביל התיישב חזרה במקומו על מדרגות הבית.
"ללמוד מתימטיקה?", שאל עצמו בקול. ואז נזכר שפעם מצא מחשב-כיס
בצד הדרך. יחזקאל לקח ממנו את המחשב, "כדי ללמד מתימטיקה
לילדים!", כך אמר אז לנאביל.
"אני צריך מחשב-כיס. יהיה לי אחד כזה.. אני אדע מתימטיקה. לא
בשביל חשבונות. רק בשביל שכל. בשביל לדעת איך מרכיבים את
הקוביה ההונגרית".
למחרת, בגמר העבודה, וויתר על ההסעה חזרה לכפר והלך למרכז
העיר. הוא מצא חלון ראווה בו הוצגו מחשבי-כיס, נכנס מהוסס ושאל
למחירו של מחשב.
"יש כל מיני סוגים", ענתה לו המוכרת.
"אני רוצה אחד כזה שילמד אותי מתימטיקה", אמר נאביל בהחלטיות.
"תיקח את הכי פשוט ותלמד!", אמרה לו.
נאביל, שהכין כסף מבעוד יום, נפרד מסכום השווה לשמונה חפיסות
'מלבורו'.
"אני רוצה קבלה!", אמר.
"למה לך קבלה?", שאלה המוכרת.
"שבמחסום לא יחשבו שגנבתי את זה", ענה.
בבית התיישב והשתעשע במקשים.
"איך מהכפתורים האלה לומדים מתימטיקה?", תהה נאביל.
"אין ברירה!", החליט, "צריך לשאול מישהו מה עושים עם זה כדי
לדעת מתימטיקה".
"מצד שני", הרהר, "מה אני משקיע כל כך הרבה מאמצים לפתור משחק
של ילדים?"
"תקבל התכווצות שרירים בידיים!", אמרה לו אימו, כאשר ראתה
שבמשך השבת הוא עמל ומסובב את מרכיבי הקוביה כאחוז דיבוק.
נאביל לא הירפה. בערב התיישב ליד השולחן והחל להשתעשע
במחשב-הכיס. הוא התמלא התפעלות ממהירות הפתרון של המחשב: עוד
לא סיים ללחוץ על מקש השוויון וכבר הופיעה התוצאה על הצג.
"אני לא מבין!", אמר לעצמו, "איך המכשיר הזה יילמד אותי לפתור
את חידת הקוביה. אבל אם המורה אמר שצריך לדעת מתימטיקה, הוא
וודאי יודע".
הוא קם ומזג לעצמו כוס תה.
"לך לישון! יא איבני", אמרה אימו, "איך תקום מחר לעבודה?".
"תעזבי אימא!" ענה לה, "אני לא עייף!".
 השעה הייתה מאוחרת מאוד. נאביל שמע את הקולות הכבושים של
הבחורים הגוררים אבנים וצמיגים אל הרחוב. הוא כיבה את האור
והציץ החוצה. הכביש היה חסום במקררים ישנים, מכונות כביסה
משומשות, אבנים וצמיגים. שני בחורים מתחו דגל על עמוד החשמל
שבפינה.
"נפט! איפה הנפט?", צעק מישהו בחשיכה. וכבר מישהו הביא ארגז עם
בקבוקים ריקים משקשקים בקול צילצול זכוכית והעלה אותו אל
המרפסת של הבית התלת-קומתי. מישהו אחר גרר בגניחה שני ג'ריקנים
לאורך הרחוב.
אמו של נאביל התעוררה: "נאביל! שלא יעלו לך כל מיני מחשבות!
ה"שאביבא" בחוץ מסתדרים גם בלעדיך!"
"בסדר, אמא!", ענה וחזר אל שולחנו. סיים בחשיכה את כוס התה
והלך אל מיטתו. בחוץ נמשכו הרחשים.
בשעה ארבע, כשעדיין הייתה חשיכה בחוץ, יצא נאביל בדרכו אל
הכביש הראשי, כדי להגיע אל ההסעה. הוא עקף את המחסומים שנבנו
במרבית סמטאות הכפר. הדגלים התנפנפו באפילה על עמודי החשמל. על
המחסום האחרון, ביציאה, נראו צלליות  שני בחורים, ראשיהם
עטופים בכאפיות. נאביל ניסה לעקוף את המקום אולם השניים הבחינו
בו.
"תעל הון!", ציוו עליו.
הוא נשמע להם והתקרב.
"לאן אתה הולך?", שאלו אותו.
"לעבודה", ענה כשהוא נרעד מקור ואולי מפחד.
"אתה לא מתבייש? האחים שלך נלחמים ואתה מתחמק?!".
"אתם מכירים אותי", אמר, "אני נאביל. אתם יודעים שאני צריך
לפרנס את אמא שלי, לא?"
"טוב. לך!" אמר אחד מהם בעייפות והיכה קלות את נאביל על ערפו.
"אבל דע לך! כשנצטרך אותך, לא תוכל להתחמק!", אמר והניף אצבע
מתריעה כלפיו.
"בסדר!" ענה נאביל בהקלה והמשיך בדרכו בריצה קלה. כשהתרחק מעט
מילמל: "אני לא פראייר שלכם!".
 במהלך היום הזניח נאביל, בפעם הראשונה את עבודתו. במקום
לאסוף את האשפה, היו אצבעותיו טרודות בסיבוב חלקי הקוביה, מתוך
תשוקה עזה לדעת את סוד הרכבתה.
יחזקאל תפס אותו פעמיים בקלקלתו במשך היום וגער בו: "תעזוב את
משחקי הילדים! תתחיל לעבוד בסורעה (במרץ)!".
"בסדר. אדון יחזקאל", אמר נאביל, אולם רק נעלמה מכוניתו הצהובה
של יחזקאל וכבר, כמהופנט, משך את הקוביה מכיסו והמשיך לטפל
בה.
 בנסיעה חזרה, אחרי הצהריים, נראתה תנועה רבה על הכביש,
בכניסה אל הכפר. מכוניות של הצבא, המשטרה ומשמר הגבול, חנו
לאורך הכביש המוליך אל הכפר. על הגבעות סביב התרוצצו נערים
שהשליכו אבנים אל החיילים.
הנוסעים ירדו מהרכב וצעדו בין האבנים והגרוטאות המפוזרים על
הכביש. נאביל צעד ביניהם מנותק מהמתרחש ואצבעותיו מסובבות את
חלקי הקוביה. הוא היה עסוק בבדיקת רעיון שעלה במוחו במשך היום:
אם מסובבים את האדום ימינה, קדימה ואחר כך שוב ימינה, ניתן
כנראה להשלים את הדופן האדומה של הקוביה. עתה ניסה, בתקווה,
לממש זאת.
צמיגים בוערים בעשן שחור חסמו את הדרך. חבורה של אנשי משמר
הגבול, חבושים קסדות, ירתה רימוני גז מדמיע לעבר הכפר. שניים
פרשו מהחבורה, פנו אל קבוצת הפועלים והורו להם לעמוד בשורה ליד
גדר המטע. אחר כך ערכו חיפוש בכליהם.
"מה הם חושבים?", שאל אחד הפועלים, "שאנחנו מבריחים אבנים אל
הכפר?"
"אוסקוט!" ציווה אחד השוטרים.
השוטר שמישש את מכנסי נאביל, הוציא את הקוביה.
"תראו במה בחור מבוגר משחק!", אמר בגיחוך לחבריו.
נאביל זינק אליו: "תן לי את זה!", זעק במלוא גרונו.
"אפשר לחשוב שגזלתי ממנו את התינוק שלו", אמר השוטר בזילזול.
אחר כך אמר: "קח!  הנה!" אמר והשליך את הקוביה על הכביש ודרך
עליה ברגל גסה.
נאביל איבד את העשתונות וזינק אל הכביש. הוא קיבץ את חלקי
הקוביה, אחד אחד ודמעות זלגו מעיניו.
"תעזבו אותו!", ביקש אחד הפועלים בתחינה, "זה בחור, אבל עוד
ילד", הוסיף וקרב אצבעו אל רקתו.
השוטרים הבינו את הרמז והניחו לנאביל. זה נטל את החלקים בשתי
ידיו וצעד כעיוור, מועד על האבנים, בכיוון הכפר.
הנוכחים התבוננו בו: הפועלים בחמלה ואנשי משמר הגבול בלעג מהול
בזלזול.
נאביל לא ראה איש. רגליו נתקלו באבנים הפזורות על הכביש, פניו
השחירו מפיח הצמיגים הבוערים ולחייו נחרשו בתלמי דמעות.
הצעירים על הגבעות סביב התבוננו בו בסקרנות. היתה מעין הפוגה
בפעילות ודמותו של נאביל הייתה היחידה שנעה בתוך התמונה. הוא
הלך בקו ישר, דורס ברגליו, בבלי דעת את הצמיגים, יוצא מענן עשן
אחד ומתקדם בעיניים סומות לתוך הענן המשחיר הבא. הוא הלך ובכה
ושפתיו ממלמלות: "אני אראה להם! אני אראה להם!".
הוא הלך ונבלע בתוך בתי הכפר. ואז, כאלו לפי פקודה, נמשך הכל
כמקודם. הצעירים שקפאו עם האבנים בידיהם, שבו והטילו אותן
בחיילים ובשוטרים ואלה שוב ירו רימוני גז אל הכפר. רגליו של
נאביל הובילוהו לעבר מדרגות המסגד. הוא התיישב על מדרגה, פיזר
לידו את חלקי הקוביה ובחן אותם. אף אחד מהחלקים לא היה שבור.
"בוא הנה נאביל!", קרא לו מישהו מתוך המסגד.
נאביל סובב ראשו לעבר הדובר. היה זה חאתם, המורה, ראשו היה
עטוף בכאפיה אדומה.
"מה אתה רוצה", שאל נאביל.
"מה עשו לך? למה אתה בוכה?"
"שברו לי את הקוביה", ענה נאביל בדמעות.
"על מה אתה מדבר?"
"בוא, אני אראה לך", אמר נאביל. הוא קם, גרף אל כיסו את החלקים
ונכנס אל המסגד בתוך המסגד, ליד
הכניסה ישבה חבורה של בחורים, עסוקה במזיגת נפט אל תוך
בקבוקים. אביל הוציא את הקוביה המפורקת ותאר לחאתם את שהתרחש.
חאתם שתק. לאחר זמן מה, שאל את נאביל: "מה אתה רוצה לעשות
עכשיו?"
נאביל הרהר והתלבט. לבסוף אמר: "אני אגיד לך, יא מועלם. אני
הייתי רוצה שני דברים. אני רוצה להרכיב את הקוביה, אם אפשר
לתקן אותה. ואני רוצה להתנקם בשוטרים, שם, בכביש".
"יהיה בסדר, נאביל! תן לי את החלקים של הקוביה ולך לנוח שם, על
השטיח. אל תדאג!."
נאביל, שהיה תשוש מהתרגשות של אירועי היום, צנח על השטיח
וכעבור זמן קצר התנמנם.
חאתם קרא את כל הנוכחים להתייעצות. וויכוחים סוערים התנהלו
בקשר לרעיון שהועלה על ידו.
"אתה הולך להקריב חיים של בן אדם. אתה יודע?"
חאתם חיכה עד שכולם ישתתקו ואמר: "מקסימום, יגידו שמשוגע עשה
את זה, אבל בשבילנו הוא יהיה שאהיד!"
הוא העיר את נאביל.
"נאביל! הצלחנו להרכיב לך את הקוביה, וכן הצלחנו למצוא דרך
להתנקם באנשים ההם".
נאביל זינק ממשכבו.
"אני רוצה לראות את הקוביה" אמר בהתרגשות.
חאתם החזיק בידו את הקוביה. נאביל התבונן בה מוקסם. היא הייתה
מורכבת לפי צבעיה. כל דופן, צבע אחיד. נאביל היה מרותק.
"שים לב! תעשה מה שאני אומר לך ואז אני אלמד אותך איך מרכיבים
את הקוביה. פאהם (הבנת)?".
"טוב!", ענה נאביל הנרגש.
"אתה שם את הקוביה בכיס והולך אל היציאה לכפר, אל השוטרים ההם
שעשו לך את זה. שם, תוציא את הקוביה ותסובב את החלקים שלה.
השוטר ההוא יראה שהיא מורכבת והוא יתרגז".
"ואז מה?"
"את השאר תניח לנו. אנחנו כבר נדאג שיהיה בסדר!".
נאביל לא הבין דבר. הוא התקשה להתאפק. הוא השתוקק ליטול את
הקוביה המושלמת ולהתבונן בה.
"אל תעיז להוציא את הקוביה לפני שתגיע אל השוטרים!", הזהיר
אותו חאתם.
נאביל ציית להוראות ויצא בדרכו אל הכביש. כאילו לפי הוראה
מגבוה, חדלו הצעירים על הגבעות סביב לידות
אבנים. חלק מהם אף מחאו כף שעה שנאביל עבר בסמוך. אחרים קראו:
"תחי האינתיפאדה!".
והיו כאלה שנפרדו ממנו כאילו הוא יוצא למסע ממושך.
נאביל חש כמו גיבור של איזה מחזה ומצד שני הייתה בו תחושת אושר
הן על הקוביה שנחה עתה שלמה בכיסו והן על ההבטחה של חאתם ללמד
אותו את סוד הקוביה. ואי שם, בירכתי ליבו חש גם סיפוק בגלל
ההבטחה שקיבל על נקמה באותו שוטר נבזה.
"הנה שוב בא המשוגע הזה", שמע את השוטר אומר בקול.
הוא התקדם. כשזיהה את השוטר, התקרב אליו, הוציא את הקוביה,
הושיט אותה מולו ואמר: "שוף! (תראה!)"
"מה המשוגע רוצה עכשיו?", שאל השוטר.
הקוביה נראתה לנאביל מופלאה בצבעיה. כל דופן בצבע מושלם וזהה.
הוא הושיט את ידו השניה וסובב בידיים מיומנות את אחת הדפנות.
פיצוץ עז, מלווה בהבהק מסמא, הדהד בין הגבעות.
כשהתפזר העשן, נראו ליד שתי הגופות קסדה וסביבה חלקי פלסטיק
מפוייחים של קוביה הונגרית.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/2/03 8:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זאב שחף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה