-שבע.
-שבע?
-שבע וחצי. לא, שבע.
-זה הכל? אני משקיע, נותן ת'נשמה, בשביל שבע?
-הייתי אומרת שבע ורבע, אבל לא באמת מגיע לך. שאני אשקר, או
שפשוט נסכים על שבע?
-לא רוצה, את לא פיירית. אני נורא השתדלתי. מגיע לי לפחות
שמונה.
-אני בטוחה שאם אתה היית שופט, היית מקבל עשר פלוס ציון לשבח,
ובטח גם נשיקה-
-אה-
-אבל אני קובעת, וקבעתי שבע. בעצם... שש ושבע שמיניות, על
הניג'וס.
-לא! לא לא לא! שבע זה טוב, תשאירי שבע, לא שבע שמיניות, אני
שונא שברים. שונא שברים.
-טוב, שבע.
-נו...
-עוד מילה אחת ואתה מקבל שלוש, תזהר ממני.
(משתתק בפרצוף זועם)
יפה.
-עכשיו תורך.
-שום תור.
-אבל תורך!
-אני לא צריכה.
-בכל זאת, תורך.
-אין לי כח.
-אל תשחקי משחקים, תעשי את התור שלך יפה ונגמור עם זה.
-אתה יודע מה? בסדר, הרווחת את זה. שמונה. שמונה ורבע, עכשיו
שאני חושבת על זה. בעצם, היית ממש טוב. נתת מעצמך, השקעת.
אפילו שמונה ושליש זאת לא הגזמה פרועה-
-די, נו.
-אבל אני ממש לא רוצה!
-אל תעשי מזה כזה עניין, זה רק כמה דקות, מביך קצת, לא נעים,
וזהו. נדע שעשינו את זה.
-אני-
-באמת, לא חשבתי שתעשי מזה כזה סיפור. יאללה, מ-עכ-שיו!
(שותקת. הוא מסמן לה שתתחיל, היא מסרבת. הוא שוב מסמן.)
-לא רוצה!
-נו תתחילי כבר!
-התחלתי; לא רוצה. אני לא רוצה לשחק איתך במשחק הזה. המצאתי
אותו רק כדי לדעת מה אתה חושב עליי. חשבתי שתשכח מזה שגם אני
צריכה להשתתף, או שיימאס לך. אני לא רוצה להיות כנה איתך, זה
מפחיד אותי, ומכעיס אותי. אני לא...
(מבטו לא משתנה)
אני לא נהנית, ככה, כמו שאנחנו. אני לא מרגישה כלום, לא חושבת
עליך כשאנחנו לא ביחד. גם כשאנחנו ביחד אני מנסה שלא. נמאס לי
מהילדותיות שלך, מהאמון שלך בי. נגמר לי, נגמרתי.
(מביטה בו) נגמר. (פאוזה) מה אתה אומר?
-שלוש. בקושי.