שלום..
- שלום שלום

סליחה, אולי אתה יכול לעזור לי.. נראה לי שטעיתי קצת
במסדרונות..
- וודאי! להיכן אתה צריך להגיע?

לדפהיוצר שלי.. פשוט טיילתי בין הדפים האחרים וקצת הלכתי
לאיבוד..
- אז למה אתה לא מסתכל במפה?

הא.. יש מפה?
- וודאי! מפות מפורטות, מעודכנות ובצבעים!! הנה, יש לי פה אחת
בכיס..הנה, קח..

הא.. תודה רבה..

- על לא דבר..

.. נורא שקט כאן בשעה הזו..
- נו בטח.. כמעט כולם  כבר בטח הלכו לישון..

גם לך יש כאן דפיוצר?
- לא.. למרות שחשבתי לפתוח אחד כזה.. לאחרונה כתבתי כמה
שירים.. על החיים שלי ובכלל.. אבל זה מאוד אישי ואני עדיין
מעדיף שלא לפרסם..

אז.. אז מה אתה עושה כאן בעצם?
- מה זאת אומרת? צריכים הרי מישהו שישמור על המקום כשכולם
הולכים, לא? הרי לא הייתם רוצים להגיע לכאן בבוקר ולגלות שגנבו
לכם סיפורים, או שירים.. או תמונות.. בדיוק כמו שבכל מוזיאון
גדול שמכבד את עצמו יש שומר לילה, ככה גם כאן..

הא.. אתה יודע- הכרתי פעם שומר כמוך.. אבל זה היה במקום אחר
שכתבתי בו.. לפני שנים.. קראו למקום הזה מהמגירה לדיסק.

-  הא, בטח! עבדתי שם לפני שהגעתי לכאן. היה הרבה יותר מתיש
לעבוד שם כיוון שאצלם כל הדברים שנכתבים נדחסים אל תוך
ארכיונים ענקיים! ממש אולמות שלמים שהגיעו עד עמוק מתחת לאדמה.
שם הייתי גם מופקד על הסדר והניקיון אבל זה היה בלתי אפשרי ממש
כי הכל היה שם נורא מבולגן. הכל היה מעורבב, שירים, סיפורים..
כמעט ואי אפשר היה לדעת מי כתב מה.. בקומות הארכיונים הממש
תחתונות, היכן שכמעט אף אחד לא היה מגיע חוץ ממני, היה נורא
מחניק וכל היצירות היו מלאות באבק ולכלוך..תמיד הייתי צריך
להיכנס לשם עם מטפחת  ואפילו שקלתי לבקש תקן למסיכת חמצן..
בדיוק כשהרגשתי שאני כבר לא יכול יותר הם הודיעו לי שמפטרים
אותי כיוון שצמצמו בתקנים של הכוח אדם..

גם אני עזבתי שם כיוון שמאוד הפריעה לי העובדה שכל מה שאתה
כותב נעלם בתוך חשכת הארכיונים האלו כמעט מייד.. זה דמה בעיני
למין פס ייצור גדול של יצירות, כאשר כולם מוסיפים, ללא הרף,
יצירות חדשות והן הולכות ודוחקות לאחור את היצירות הישנות,
שנעלמות במעמקים לתמיד..

-  כאן לעומת זאת זה הרבה יותר מאורגן ומסודר. לכל אחד יש את
הדף שלו, הכל מחולק לפי קטגוריות, אזורים ורבעים. כאן יש אפילו
מפות, כמו שאתה רואה. בגלל זה יש לי כאן הרבה פחות עבודה וככה
יש לי זמן לעשות גם דברים אחרים.. אפילו התחלתי עכשיו ללמוד
תרפיה באמצעות קריאה!

וואו.. לא ידעתי שיש כזה דבר
- בטח שיש! וזה גם מאוד עוזר. מניסיון אישי- כל פעם שהייתי
קורא, בזמן המשמרות, דברים שנכתבו כאן אז היה משכיח ממני את
הצרות שלי..ותאמין לי שהיו לי הרבה כאלה..

מה, והספקת לקרוא את כל מה שהתפרסם כאן עד היום?
- וודאי שלא! גם אם הייתי יושב כאן, במשך השנתיים האחרונות,
עשרים וארבע שעות ביממה ולא שמונה, אז לא הייתי מספיק לקרוא את
הכל! זה הרי בדיוק כמו הסיפור על קרל לואיס והצב. מכיר אותו?

האא..האמת שאני לא בטוח..

-  אתה רואה? אם תשב ותיקרא כמוני אז תכיר! בכל אופן, כמו
שלואיס, הרץ האגדי, לעולם לא ישיג את הצב האיטי שהחל במירוץ
כמאה מטר לפניו, משום שעד שלואיס  יעשה את המרחק הזה אז הצב
יתקדם עוד מטר ועד שלואיס יעשה את המטר אז הצב יתקדם עוד טיפה
ועד שלואיס יעבור גם את הטיפה הזו אז הצב יעשה עוד טיפ טיפה
וכך הלאה והלאה כך גם לעולם לא יהיה ניתן לסיים ולקרוא את כל
מה שכאן משום שתמיד יגיעו דברים חדשים ותמיד זה יהיה קצת יותר
ממה שאנו מסוגלים לקרוא.. זו הבעיה עם המקום הזה.. אומנם הוא
מסודר וכל זה אבל הוא פשוט מקום ענק! הרי ראית באיזו קלות ניתן
ללכת כאן לאיבוד.. וכמו בעיר ענקית או כרך של ערים שבו תמיד
תרגיש קטן ודי חסר חשיבות ולעולם לא תזכה להכיר את כולם ותמיד
התחושה הזו של ניכור תלווה אותך כך גם כאן.  מהמגירה לדיסק
לעומת זאת תמיד הייתה כמו איזה כפר קטן וחביב, מן קהילייה כזו
שבה כולם מכירים את כולם. כך לפחות זה היה עד שפוטרתי.. אולי
עד היום זה השתנה.. שם ניתן היה לקרוא לכם 'חברים' בעוד שכאן
המילה 'תושבים' תתאים יותר..

נכון, אתה צודק! לבוא משם לכאן זו באמת כמו הרגשה כזו של
לעבור מכפר קטן אל עיר גדולה.. התחושה שם הייתה הרבה יותר
אינטימית ונוחה..

- ..ושלא לדבר על הפקקים האינסופיים שיש בכניסה .. העומסים
כאן הרי אף פעם לא נגמרים.. אולי, בסוף, גם כאן יבנו רכבת
תחתית וזה יקל קצת על המצב..
ובנוסף, בכדי לעמוד בנחשולי התשומה האדירים של יצירות שהוגים
התושבים, היה צורך להקים כאן מנגנון בירוקרטי יעיל, משומן
והיררכי של פקידות ומובן שגם כאן, כמו בכל מנגנון שכזה,
מתפתחים סדר עדיפויות וטובות הנאה ודרישות והסדרים וקשרים
ומובן גם שלכאן, כמו לכל עיר גדולה המכבדת את עצמה, מגיעים גם
כל המפורסמים והידוענים.. וגם כאן ישנם חיי חברה תוססים,
קליקות ואפילו אליטות שנוצרו במשך השנים..טוב, אולי נסחפתי
קצת, בקשר לאליטות והמנגנון הבירוקרטי וכל זה.. כנראה שקראתי
כאן לאחרונה יותר מדי מחקרי סוציולוגיה ומדיניות
פוליטית...אוי, תראה איך הזמן עובר כשמשוחחים.. עוד מעט
מסתיימת המשמרת שלי ואני הולך..

אתה חוזר לבית שלך?
- כן, אבל לפני זה אני קופץ לבית הקברות. אני צריך ללכת לבקר
את אשתי.. חשבתי להביא לה שוב פרחים כי אני יודע שזה משמח אותה
אבל הפעם אני אוותר כי זה נעשה קצת שטחי ורדוד, להביא פרחים כל
פעם

אני מצטער לשמוע..

-..לשמוע מה?

שאשתך.. מתה..

- מה פתאום מתה?! לפעמים, כשאנחנו רבים על כל הדברים הקטנים
האלו שתמיד רבים עליהם, והיא אומרת לי  "מתי תתפגר כבר??", אז
אני משיב לה  "לא יודע מתי זה יהיה אבל אני כן יודע שכשאת
תתפגרי זה יהיה בדיוק יום אחד אחריי, כי אני בטח אעזוב אותך
בדיוק באמצע ויכוח וכמו שאני מכיר אותך את תהיי חייבת לבוא
אחריי לשמיים ולקטוע באיבה את השלווה הנצחית שרק התחילה, רק
כדי שתוכלי להגיד את המילה האחרונה בויכוח שלא הספקנו
לסיים.."  

אז.. אז למה אתה ואשתך נפגשים בבית קברות, אם אפשר לשאול..?

- הא, זה סתם דבר שנהגנו לעשות עוד כשהיינו צעירים ואוהבים..
היינו נפגשים ומטיילים בכל מיני בתי קברות ומסתכלים על מצבות
השיש ומה שכתוב עליהם וכל אחד היה בוחר את המצבה הכי יפה
בעיניו ושבה הוא היה רוצה להיקבר.. לרוב היינו בוחרים במצבות
של זוגות זקנים שמתו כמעט אחד אחרי השני ונקברו זה לצד זה..
מהויכוחים שלנו אתה יכול להבין גם למה..

מעניין.. אבל אני נזכר עכשיו שדבר מאוד דומה סיפר לי גם השומר
של אז.. בעצם זה היה בדיוק מה שהוא סיפר לי! זה אתה!! אותו
שומר שהכרתי אז ב-מהמגירה לדיסק! אבל אז סיפרת לי שאשתך עזבה
אותך לטובת עורך דין מצליח..

- כן.. אבל מאז היא כבר חזרה אליי.. היא אמרה שהיא התגעגעה
קצת לויכוחים שלנו ושבכלל היא מעדיפה למות לצדי ולא לצדו, כי
אם היא תצטרך לחיות אתו בעולם הבא אז היא תמות שוב פעם
משעמום..

וואו!! איזה יופי! אבל..כל כך השתנית..לא זיהיתי אותך בכלל..

- ואיך בדיוק השתניתי..?

נעשית קצת יותר..יותר.. מבוגר..
-  חה חה, זה בסדר, אתה יכול להגיד שהזדקנתי.. לא מתים מזה..
בטח גם אתה התבגרת קצת כיוון שאני לא כל כך זוכר אותך..

אה.. אולי בגלל שאז עוד הייתי סתם מישהו.. סתם איזה אחד שלא
יודע מהיכן הגיע ולאיפה הוא הולך.. אתה למעשה היית האדם הראשון
שפגשתי שם.. גם אז הגעתי בלילה לאחר שכולם כבר הלכו.. למעשה
באתי לחפש דברים שכתבתי שם שנתיים לפני כן ואתה סיפרת לי על
הארכיונים הענקיים ואמרת שזה יהיה בלתי אפשרי, טירוף ממש, לאתר
את אותם כתבים ישנים.. ביקשת ממני פרטים מזהים כלשהם, תעודת
זהות או מספר רשיון, כדי לעזור לי למצוא את מה שחיפשתי, אבל אז
הייתי עוד אף אחד והיה עליי רק את כרטיס המנוי שלי בסינמטק..

- האא!! בטח,נזכרתי בך!! שאלתי אותך אם זה כדאי לעשות מנוי
בסינמטק ואתה אמרת לי "וודאי!" והמלצת לי על כל מיני סרטים וזה
עשה לי כל כך הרבה חשק, כי שם הרי הייתי מוקף רק בסיפורים, לא
כמו כאן שיש לך גם צילומים וציורים ואנימציה וכל שאר הדברים
שכיף להסתכל עליהם כשמשעמם לך, אז שאלתי אותך אם צריכים במקרה
גם שומר בסינמטק, שישמור שלא יגנבו את הסרטים.. וכל הזמן אמרת
לי להסתכל על הצד החיובי בחיים ולא לשכוח לשרוק.. על פניו היית
אדם די אופטימי יחסית למישהו שהגדיר את עצמו בתור סתם מישהו..
אתה יודע שמאז ועד היום, בכל פעם שאני לבד, בייחוד במשמרות שלי
כאן, אני שורק לעצמי?

באמת?? איזה יופי!

- אבל אני זוכר שהיית שם ממש מעט זמן.. פתאום קמת ועזבת..
באת להיפרד ממני, זה היה לילה קר כזה וירד גשם.. ביקשת ממני
להיפרד מכל מי שהכיר אותך שם ולמסור להם שאתה לא עוזב בגללם.
אמרת לי שהם אנשים נהדרים שיגיעו רחוק ושהם.. שהם..

.. "כותבים על דברים נפלאים ומצליחים ליצור עולם נפלא ומרתק
ובעצם, המון עולמות כאלו, שכולם מהווים טיפה אחת של שפיות בתוך
העולם המטורף והמייאש שמסביב.." או משהו כזה, בכל אופן..

-  נכון..זה מה שאמרת.. ואני זוכר שאז בדיוק הפסיק הגשם והשמש
התחילה לזרוח ואמרת לי שזה נחמד לצאת לדרך חדשה בדיוק אחרי
שירד גשם והלילה נגמר.. אמרת שאתה ממשיך לנדוד ודיברת גם על
איזה משהו כזה שאולי תגיע לאיזה אי בודד ותישאר שם לכמה זמן
ואולי תשלח משם, דרך הים, מכתבים בבקבוק..

נכון,אני זוכר..

-  אבל לא הגיע אף מכתב באף בקבוק.. והם דווקא חיכו כולם
למכתבים ממך..שלא תחשוב שלא.. בכלל, הם היו די עצובים לשמוע
שאתה עוזב וביקשו ממך להישאר אבל אתה כבר הלכת.

אתה יודע.. שנה לאחר מכן אני דווקא כן חזרתי לשם. סתם כדי
לשמוע מה קורה ומה נשמע.. אבל אף אחד מהם כבר לא היה שם.. גם
אתה כבר עזבת.. היו שם רק אנשים ויוצרים חדשים שכבר לא
הכרתי..

-  טוב, אף תקופה לא נמשכת לנצח, ואת הקלישאה הזו לא אני
המצאתי. אנשים מתחלפים זה בזה ואם תישאר במקום אחד יותר מדי
זמן אז תיראה שבסוף הכל חוזר על עצמו.. וזה גם לא אני המצאתי..
אבל אני לא מבין משהו.. אני פשוט לא מבין, לכל הרוחות, למה
היית, בעיני עצמך, כמישהו שהוא בעצם אף מישהו.. מהיכן מגיעים
כל הריקנות הזו והאמונה שאינכם שווים דבר.. אני רואה את זה פה
כל כך הרבה אצל יוצרים אחרים.. אתם הרי כל כך צעירים ויפים
ומוכשרים וכמו שאתה בעצמך אמרת לי אז, לפני שעזבת, אתם מסוגלים
ליצור במו ידיכם עולמות שלמים.. ובכל זאת, כל כך הרבה ייאוש
וחוסר ערך עצמי.. תהרוג אותי אבל איני מבין..

אבל זה לא ממש נכון.. לצד הייאוש אתה תמצא גם לא מעט אופטימיות
וכך בעצם זה היה גם בזמנכם ובכל זמן אחר שהוא..
-  טוב, אמרתי לך כבר שהזדקנתי וכשמזדקנים אז נוטים לצייר את
ימי הצעירות בתור ימים מלאי הצלחות ותקוות..

אני דווקא מאמין שאותן הצלחות ותקוות אכן קיימות והן כלל לא
נעלמות. לפעמים הן מתכסות בקצת אבק וצריך להסיר אותו בכדי
לגלות שהן עדיין שם..

- הו! הבחור הצעיר מלמד את הבחור המזדקן משהו על אופטימיות..
נחמד, נחמד מאוד.. עכשיו אני נזכר במשהו שפרסמת ב- מהמגירה
לדיסק. זה היה משהו על.. סוף הזמן או משהו כזה.. זה היה סיפור
עם סוף.. קצת קיטשי.. אבל קיטשיות אופטימית כזו..

כן, זה מופיע גם כאן.. אני זוכר שכתבתי את זה לאורך כל הלילה
האחרון של האלף הקודם ופרסמתי את זה ממש לפנות הבוקר האחרון..

-  כן, נכון.. עכשיו אני נזכר שכשקראתי את זה אז אמרתי לעצמי
שבטח כל הסיפור הזה עם "באג 2000" קצת השפיע עליך..

מעט מאוד אנשים קראו את הסיפור הזה..כל אחד מהם היה מיוחד
במינו בדרכו שלו.. הייתה את הצעירה האורתודוכסית, שהכרתי אותה
בהתכתבות.היא הייתה נבונה ומצחיקה והעולם החילוני תפס חלק נכבד
מנפשה, אם כי היה זה בהיחבא. משפחתה והסביבה שלה לחצו עליה,
ללא הרף, להתחתן כבר והיא פשוט לא רצתה. היא הרי הייתה בת
עשרים ואחת, בסך הכל, ורצתה את החיים לעצמה, כמו כל הצעירים
בגילה.היינו מתכתבים במשך שעות וכל פעם היא הייתה מספרת לי,
בייאוש גמור, על עוד שידוך שממנו הצליחה להתחמק. מעולם לא
נפגשנו פנים אל פנים. בטלפון שוחננו רק פעמיים. אלו היו פעמים
מאושרות אך קצרות עד כדי כאב.. דווקא תכננו להיפגש בהסתר,
בפארק גדול ליד ביתה, ואני אפילו קניתי מתנה קטנה ונסעתי דרך
ארוכה ארוכה עד למקום, אך בסופו של דבר הפגישה לא
נתקיימה..היום כבר איני יודע מה איתה- היכן היא והאם היא בכלל
מאושרת בחייה.. והייתה גם נערת הליווי הרוסייה. היא הייתה
עליזה וחייכנית, אך לפעמים היה לה מבט עצוב.במהלך הזמן הארוך
שבו היכרתי אותה, הלכנו והתקרבנו, האחד לשני, ונקשרנו זה לזה.
היא הייתה אקדמאית ולשמחתי היום היא כבר עובדת בעבודה אחרת אך
גם עמה אני כבר לא כל כך בקשר היום, למרות שאני נורא מתגעגע..

ויש כמובן גם את השתקנית המקסימה שפגשתי כאן.. הדף שלה נמצא לא
ממש רחוק מכאן..רק כמה מסדרונות, ברובע של ה- ל'..היא יודעת
לכתוב בצורה כזו..שכשאתה קורא את שורותיה אתה מרגיש כאילו ואתה
מביט בציור ההוא של 'הנסיך הקטן' המתאר את הנוף היפה והעצוב
ביותר בעולם כולו, או שאתה שומע בפעם הראשונה מנגינה יפה
ומקסימה, ואתה כבר יודע שאתה מתכוון לשמוע את המנגינה הזו עוד
פעמים רבות במהלך חייך.. והשתקנית הזו אומרת לך, שתרגיש עצוב
או שמח, איך שבא לך, אבל זה כבר גורם לך להרגיש קצת
שמח..וכשהיא מרגישה עצובה אז גם אתה מרגיש עצוב, וזו לא עצבות
נעימה אלא עצבות מייאשת, שהיית רוצה שתיעלם כמה שיותר מהר...
וכל אחד, מהאנשים המיוחדים האלו, שקרא את הסיפור הזה, החייה
אותו בכל פעם מחדש והעיר את דמויותיו מזמנם הקפוא..
..אני רואה שבאג 2000, או קדחת המילניום, או מה שזה לא היה,
באמת השפיעו עליך...   טוב, אני כבר באמת צריך ללכת.. אשתי
מחכה לי, אתה יודע..

כן, גם אני.. אני צריך לנקות ולסדר קצת את הדפיוצר שלי.. הוא
די מוזנח כי אנשים לא התארחו אצלי כבר די הרבה זמן....אני
מקווה שבקרוב זה ישתנה כי זה ממש נחמד כשאורחים קופצים אליך
לביקור.  
הבעייה היא שמרבית הסיפורים שלי הם ארוכים למדי..כך זה פשוט
יוצא..הסיפור הקצר ביותר שלי הוא גם הראשון שבכלל כתבתי, בליל
חורפי אחד, לפני קרוב לשש שנים..הוא קיבל כאן את מירב
ההתייחסות אבל אני דווקא לא ממש אוהב אותו היום. אולי מפני
שהיחס שלי אליו קצת אמביוולנטי- מצד אחד אני מרגיש מרוחק ממנו
ומצד שני אני חש קרוב אליו מתמיד..קצת קשה להסביר את זה..במקום
גדול כמו זה, כשיש כל כך הרבה מה לראות ולעשות, קצת קשה
להתייחס אל הדברים היותר ארוכים, ובצדק, כי הם דורשים ממך יותר
זמן וזמן, כידוע, הוא מצרך יקר בעולם של היום.. האמת היא שמאז
התקופה ההיא ב- מהמגירה לדיסק, כמעט ולא יצא לי לכתוב, מסיבות
שונות.. ורק לאחרונה, כשהגעתי לכאן, גיליתי עד כמה זה היה חסר
לי

- אתה יודע, גם המקום הזה כאן היה פעם די קטן ומשותף, וכולם
הכירו את כולם. בלי עומסי תנועה וצפצופים, ורעש וצפיפות.   אבל
מה שאמרתי בהתחלה, על כך שהוא הפך למקום קר ומנוכר, מלא באלפי
אלפים של אנשים, זה לא ממש נכון, במחשבה שנייה, כיוון שגם כאן,
גם כעת, אתה יכול לרכוש לעצמך אינספור חברים וביחד ליצור עמם
אינספור עולמות.  

נכון, אני בהחלט מסכים אתך. ובאמת כבר הספקתי לפגוש כאן הרבה
אנשים מקסימים.. ואני גם שמח ששוב פגשתי אותך.. אז אני מאחל לך
בילוי נעים, עם אשתך, בבית הקברות...  הא, ואם יוצא לך לפגוש
פה פקיד אחד, די לחוץ ועם צורת דיבור מצחיקה, מאלו שעוזרים
לאשר את היצירות, אז מסור לו בבקשה שדיברתי עם המנכ"ל והוא
הבטיח להם שתי הפסקות תה ביום, ברגע שהעומס יירד..
-  הא.. אז אולי במקרה הזה כדאי שאני לא אמסור לו כלום כי הוא
רק יהיה עלול להתעצבן עוד יותר..

כן.. בעצם אתה צודק.. אז שיהיה לך שבוע טוב, ונפלא..וחג שמח..
וניפגש בקרוב..

-גם לך, ידידי, גם לך! ואל תשכח לשרוק!!

לא, אני לא אשכח.. :)  תודה לך, תודה רבה!




- בחור נחמד.. אפילו את שמו איני זוכר. או שהוא בכלל לא גילה
לי.. נחמד שפוגשים, כך סתם פתאום, אנשים שלא ראינו כבר כל כך
הרבה זמן.. זה אחד מהדברים הקטנים האלו שהופכים את החיים למה
שהם..  אני רק מקווה שהפעם הוא יישאר ולא יעזוב פתאום במסע
לאיזה עוד אי בודד או משהו כזה.. .. אמנם זה אכן נחמד לצאת
לדרך חדשה בדיוק לאחר שגשם ירד והלילה נגמר, אך נחמד הרבה יותר
לחזור, מאותה דרך, בדיוק כאשר הגשם והלילה שבים..
מה, אתם עדיין כאן!? הצלחתם להישאר אתנו עד לסוף השיחה הזו?
כל הכבוד, זה באמת מרשים!  אני מסיר את כובע השומר שלי
בפניכם.. אמנם זו היתה שיחה פרטית אך לי לא היה ממש אכפת לשתף
בה אחרים ואני בטוח שגם לו...טוב, עכשיו גם אני כבר צריך
ללכת.. אישתי כבר בטח מחכה ליד דוכן נרות הנשמה.. שם אנחנו
תמיד נפגשים.. אז שגם לכם יהיה שבוע טוב וחג שמח ו.. ויום
ירוק!.. וגם אתם, ידידיי וידידותיי-  אל תשכחו לשרוק..