נעליים הם נחמתה של הנערה השמנמנה. עובדה זו כאובה כל שתהיה
(לאגו ולחשבון הבנק כאחד), היא אבן היסוד עליה בנויים היחסים
בין מרכזי הקניות לאלה מאתנו שלא בורכו בממדים של פליט מביאפרה
אחרי דיאטת הרעבה. ה"לוק" השדוף, פרי מוחו הקודח של מעצב אופנה
שהמוזה שלו נובעת מהפנטזיות ההומו- ארוטיות שלו, פשוט לא נראית
טוב על בנות במידה 42-44 ועל משהו מעל זה בטח שאי אפשר לדבר!
את משנת הנעליים (עם וריאציה על תיקים ואיבזורים אחרים) פיתחתי
לאחר נדודים רבים בין חנויות שונות ומוכרות מידה אפס וכלום
שלאחר בקשתי לראות מכנסיים הביאו פיסת בד שיכלה לשמש ככיסוי
לחור באוזון. אני נצמדת לשחור. שחור ונעליים.
אני מניחה שניתן לאתר את שורשי האובססיה לנעליים עד לאגדת
סינדרלה. נערה פשוטה שמוצאת אהבה בעולם אכזר בעזרתם האדיבה של
פיה טובה עם חוש לסטיילינג וזוג נעליים פיצוצי. כבר אז הוטמע
המסר- עלובה ככל שתהיה נקודת ההתחלה שלך זוג נעליים שווה יסדרו
את הכל. על בסיס פנטזיה זו קמו אימפריות של נעליים- באלי, סטפן
קיליאן, אדידס (היי, לפחות שכפות הרגליים שלי יהיו
ספורטיביות). הפרפראזה על אגדת סינדרלה שמותאמת לימנו אנו היא
האפשרות שנסיך חביב יראה אותך ויתלהב מנעלייך כל כך שיסחף אותך
מעל רגלייך ויתעלם מהעובדה שהוא לא ממש יכול להרים אותך
בקלילות המתבקשת.
אז בוא נראה, איזה עוד אגדות השפיעו על חיינו? איזה עוד שקר של
המדיה קנינו כאמת מוחלטת ושילבנו בתוך חיינו?
יש את אגדת היפיפייה הנרדמת שמנסה לשכנע אותנו שעד שלא נמצא
נסיך לא "נתעורר" אל העולם, לא נחייה. כמה מאתנו שמעו את
המשפט- "נו אז יש מישהו מיוחד שם באוניברסיטה?" לא
אמא/אבא/סבתא/דודה, אני בפקולטה למדעי המחשב, לא למדעי הבעל".
יש את האגדה על היפה והחיה ששכנעה דורות של גברים שגם אם המראה
שלהם מבהיל ילדים קטנים אין צורך לערוך מקצה שיפורים. זה בסדר,
היפיפייה תיפול לחיקם בכל מקרה. מהצד השני יש הרבה בחורות
שמוכנות לסבול הרבה חרא מהרבה יצורים רק בגלל האמונה ש"צריך
לנשק הרבה צפרדעים לפני שמוצאים נסיך".כדי שלא תחשבו שרק
בסיפורת עסקינן,אני מפנה אתכם לפינת הקולנוע:
"תסמונת רוב ריינר".
תסמונת זו פוגעת בעיקר באנשים שמסוגלים לצטט את "הנסיכה
הקסומה" בעל פה ולכן יודעים שיש כזה דבר - True love אבל זה
נשמע הרבה יותר טוב באנגלית ועם מבטא של בילי קריסטל. ואם כבר
נטשו את המחשבה על הנסיך הקסום אי שם  in the pits of despair
אז הם ישר פונים אל שלב ב' של התסמונת הנוראית ובודקים אם לא
פספסו איזו הזדמנות עם ידיד. החיים הם לא "כשהארי פגש את סאלי"
אבל שווה לנסות. תופעת לוואי של התסמונת תגרום לנשים בגילאים
בעייתיים כמו 23 או 32, כאשר הן מתקרבות לחציון העשור הרלוונטי
לזעוק מרה " אני הולכת להיות בת 30/40 בקרוב!!!!!" ולמרות
שחברות טובות ינסו לשכנע שהגיל הנורא הוא רק בעוד 7-8 שנים,
הרי שהרגשת הייאוש נובעת בעיקר מהידיעה המוחלטת שלא משנה כמה
תבכי, את לא מג ראיין ושוב- החיים הם לא "כשהארי פגש את סאלי".

האגדות והמיתוסים שולטים בחיינו. הם אלו שמאפשרים לנו להעביר
כל יום מתוך אמונה שיהיה טוב. אחרי הכל, האם לא לימדו אותנו
שמי שעובד קשה, באמת מתאמץ, משיג את מבוקשו? "אם תרצו, אין זו
אגדה", שכולם בסוף חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה? ולמרות
הציניות שמתפתחת בגיל צעיר,הרי כולנו,או לפחות רובנו בודקים
בסתר את ההורסקופ, מקווים שהכוכבים יהיו לטובתנו הפעם, ובודקים
גם את המזל של האקס ומקווים לגלות שהתקפת צרעת מממשת ובאה אל
כיוונו.