"החייל הזה, שניצב מולי הוא דוגמת מופת לגבורה ואומץ תחת אש.
גבר שבגברים שחשב על אחיו לנשק ולא על עצמו ותוך סיכון רב הציל
את 2 חבריו הפצועים. לכן אני מרגיש גאה להעניק לו עיטור זה".
כך לפי עיתון "ידיעות אחרונות" אמר נשיא המדינה לסמל עוז לב
ארי, אבל מי כמוני שזו לא הפעם הראשונה שקראו לו "גבר
שבגברים".

אני ועוז מכירים עוד מילדות. הוא תמיד בלט בשטח. היה תלמיד
מצטיין בכל מקצועות הלימוד ובעל ההישגים הגבוהים ביותר בספורט.
כל שנה קיבל תעודות הצטיינות והוקרה מבתי הספר והאגודות שבהן
היה. אפילו עם בחורות לא היה צריך להתאמץ: עיניו הכחולות
וחיוכו הרחב, בשילוב עם גופו השרירי והחסון המיסו את לב
הבחורות. ואילו אני הייתי תלמיד ממוצע והצלחתי בתחום הנשי היתה
מוגבלת משהוא, אך מעולם לא קנאתי בעוז. הוא היה החבר הכי טוב
שלי והיתה בינינו חברות אמת. הוא באמת היה בחור טוב, ולמרות כל
הישגיו היה צנוע ונעים הליכות. הקרע בינינו נוצר בזמן השירות
הצבאי. אני התגייסתי חודשיים לפניו והייתי מש"ק משמעת בקרייה.
עוז התגייס והגיע לסיירת מטכ"ל. עוד בטירונות היחידה הוא התבלט
יותר מכולם וצפו לו גדולות. בערך שנתיים אחרי הגיוס התחלתי
לצאת עם מיכל. היא היתה פקידת לשכה של תת אלוף בקריה והייתה
הבחורה היפה ביותר שהכרתי בימי חיי. אחרי חודש בערך שהיינו יחד
הכרתי לה את עוז. היא מייד הוקסמה ממראהו, וכששמעה מה הוא עושה
בשירותו הצבאי עיניה קרנו מהתלהבות. כבר באותו רגע הייתי צריך
לשים לב שהיא התלהבה יותר מדי. בימים הבאים מיכל הראתה קרירות
מסויימת ולא הבנתי את הסיבה. אחרי שבועיים אמרה לי שזה לא
מסתדר בינינו, ושהיא רוצה הפסקה. כל ניסיונות השכנוע שלי עלו
בתוהו, ונפרדנו. אחרי חודשיים בערך יצאתי בערב שישי עם שני
חבריי לבסיס למסיבת שחרור שערך האפסנאי. חצי שעה אחרי שהגעתי
למסיבה חשכו עיני. ראיתי את מיכל נכנסת למסיבה עם עוז. באותו
רגע הרגשתי חנוק, והייתי חייב לצאת החוצה. עוז, ששם לב שראיתי
אותם יחד רץ בעקבותיי, ניסה לנחם אותי ואמר: "זה פשוט קרה, זה
לא היה מתוכנן או משהוא". אני לא רציתי לשמוע ממנו יותר כלום
ומאז לא דברתי איתו. מאז אותו יום על עוז שמעתי רק מחברים, וגם
כשקיבל את עיטור הגבורה הזכירו את שמו בחדשות ובעיתון.

אחרי מספר חודשים תפסה את אזני ידיעה ששודרה ברדיו שבה נאמר כי
בתקרית שהיתה בלבנון נהרגו שלושה לוחמי יחידה מיוחדת ממטען צד
שהונח ע"י החיזבאללה. אחרי מספר שעות שוחררו שמותיהם לתקשורת
ואחד השמות היה סמל עוז לב ארי, ונקבע מועד הלוויתו. באותו רגע
הייתי בהלם, לא ידעתי מה לחשוב היה קשה לי לעכל, שעוז כבר אינו
בין החיים.
בהלוויתו של עוז היו המון אנשים: אנשי צבא, חברים, מורים
ושכנים. אני עמדתי ליד מיכל, שעיניה היו נפוחות מהדמעות. העצב
שהיה במקום הוא בל יתואר. מפקד הסיירת הספיד את עוז בזמן שמיכל
היתה בוכה על כתפי. כשהגיע מפקד הסיירת למילים אלו "הוא היה
גבר שבגברים, מלח הארץ..." חשבתי את המחשבה הכי אנוכית שהיתה
לי בחיים:"אני סך הכל מש"ק משמעת מהקרייה נשארתי בחיים
ובזרועותיי נמצאת הבחורה שתמיד רציתי, והוא מגבר שבגברים הפך
לאוכל של תולעים"...