מחר רק הכנוס השלישי שבו אני משתתף, אבל אני כבר מחכה לו בקוצר
רוח. אה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי איתן נתניהו (לא,
אין קרבה). אני בן 25, סטודנט שנה שניה לראיית חשבון
באוניברסיטת ת"א. ועכשיו לענייננו, הכינוס הזה שאני מדבר עליו
הוא כינוס המתרחש אחת לשבועיים של אגודת "פיזיקל אימורטאליטי".
בטח תשאלו איך בכלל הגעתי להיות חבר באגודה כזאת. טוב, הכל
התחיל מזה שהחבר הכי טוב שלי, יהודה, שמע ממכר שלו על מישהו
שמכיר את האגודה, ושזה הדבר הכי IN עכשיו בת"א (מה שאומר הכי
IN בכל המזרח התיכון) וחוץ מזה יש שם הרצאות מדהימות, כיבוד
והכי חשוב, יש שם את הבנות הכי כוסיות בת"א (כמו שאמרתי קודם
שיוצא שהן הכי במזרח התיכון, כי ת"א היא הכי הכי).

בהתחלה היססתי, אמרתי ליהודה שזה סתם מסחר בנשמות של אנשים כל
הכתות האלה שקוראות לעצמם "אגודות", וששמעתי על אחד שהצטרף לכת
כזאת והיום הוא מאושפז במחלקה שנייה בשלוותה ואם הוא לא יודע
אז מחלקה שנייה זה של הבאמת דפוקים בראש, אלה שאוכלים צהריים
רק עם כף (אתם יודעים מה זה לאכול שניצל עם כף?!) וגם בקשר
לבחורות, שהוא יודע שיש לי את יעלי ושבחודש הבא אנחנו כבר שנה
ביחד ואני לא רוצה לעשות שום דבר שיקלקל לי את זה.

יהודה בתגובה אמר שזה בכלל לא כמו הכתות האלה ששמעתי עליהם
שאנשים הביאו מהודו או מחור אחר במזרח הרחוק. מדובר פה במשהו
ישראלי מקורי משהו שלנו שאנחנו בארץ המצאנו. "מה קרה, אתה
מתפלא שיהודי המציא משהו? הלא זה רק אבסורד לחשוב על זה, ידוע
שליהודים יש את המוח החריף ביותר בנוגע להמצאות - קח לדוגמא את
היהודי גרמני ההוא שהפריעו לו כמה נאצים בזמנו אז הוא נסע
לאמריקה והמציא פצצת אטום".
יהודה גם הוסיף ואמר לי "הבחורות שם זה לא הבחורות הרגילות
האלה שיכולות להפיל מטוסים מרוב שהאף שלהן גבוה, את אלה אני
מוצא בכל מועדון תל-אביבי סוג ב'. אני מתכוון לצפוניות הכוסיות
האלה שהכינוסים האלה מעלים להן את שיעור החרמון לרמות שלא
נרשמו קודם בסולם ריכטר, ומשם יוצאים בטוח עם זיון. אז מה אם
יש לך את יעלי, אתה לא חייב לממש. בוא, תסתכל, תתרשם מפגישה
אחת. לא תרצה- אל תמשיך, אבל חייבים לדעת מה זה". השתכנעתי
ואמרתי לו שאני מוכן לנסות.

אחרי יומיים יהודה בא אלי ואמר שהצליח לסדר לנו כניסה דרך המכר
שלו, ושזה יעלה לנו רק 90 ש"ח לאדם במקום 160 בגלל שאנחנו
מכירים אותו. שאלתי אותו  "מה, צריך לשלם כדי להשתתף? זה חדש,
ובכלל לא מתאים". יהודה אמר שעושים את זה כדי לסנן את כל
הדפקטים שאין להם כסף ורוצים להכנס. בכלל זה כמו מועדון חברים
אקסקלוסיבי, והבנתי שאחרי 3 פגישות ישנה ועדת קבלה ואפשר
להתקבל כחברים. אז התשלום הוא דמי חבר שנתיים- בערך 500 ש"ח
לכל השנה". נתתי ליהודה את 90 השקלים, וכשהוא הלך הרגשתי כמו
פראייר. בדיוק כמו כשהרגשתי כשהלכתי עם יעלי לפסטיבל סרטי
הסטודנטים בחיפה, ושילמתי 120 ש"ח לכל אחד מאיתנו!!! בחיי,
הסרטים האלה היו גרועים, רק אחרי הפסטיבל הזה הבנתי למה הסרטים
הישראלים כאלה דפוקים, וחוץ מזה, היה לי ריב כזה גדול עם יעלי
על הפסטיבל הזה, אבל נחזור לענינינו.

הפגישה התקיימה ביום רביעי. אספתי את יהודה, שכבר השיג את
ההזמנות, ונסענו לכתובת שבה אמור היה להערך הכינוס. זה היה
בבנין מגורים בסמטה קטנה ליד רחוב פרישמן. עלינו במדרגות הבנין
והקשנו על דלת מס' 5, בדיוק כמו שרשום בהזמנה. את הדלת פתח אדם
שהציג עצמו כעוזי. יהודה נתן לו את ההזמנות ונכנסנו פנימה.
האמת, שהייתי בהלם. חשבתי שזה יהיה מקום חשוך עם כל מיני אנשים
תמהוניים, וסמלים מצויירים על הקירות, אך התפלאתי לראות דירה
מרוהטת בטוב טעם ואנשים הלבושים בהידור, כאילו יצאו להצגת
תיאטרון. באותו רגע חשבתי לעצמי שטוב ששמתי את מכנסי הקורדרוי,
ולא את מכנסי הג'ינס הקרועים. יהודה מהר מאוד התביית על בחורה
עם עיניים מלוכסנות שהייתה לבושה בשחור. תמיד היה לו משהו שמשך
אותו למלוכסנות, חשבתי לעצמי. ברבע שעה שלאחר מכן הצלחתי להכיר
כמה אנשים. הכרתי את תלמה לידור, שהיתה אמנית ועשתה פסלים
מחימר. היא אפילו הראתה לי את אחד מפסליה תלוי על הקיר של
המארחת. כמו כן, היה שם גם את פנחס. את שם המשפחה שלו אני לא
זוכר אבל אני יודע שהוא רואה חשבון. נכנסתי איתו לשיחה, כי זה
בדיוק מה שאני לומד באוניברסיטה, אבל מהר מאוד השיחה גלשה
לעינינים אחרים. בחיי שהיה פשוט כיף לדבר עם האנשים האלה. הם
היו פתוחים לרעיונות ומאוד מענינים. לא כמו המבוגרים הפלצנים
האלה ש"מיושבים בדעתם". אה, כמובן הכרתי גם את עוזי, אותו אחד
שפתח לי וליהודה את הדלת. הוא היה קצת שונה מהאחרים. במראה שלו
הוא היה גבוה, רחב, שחום ובעל עיניים ירוקות רושפות גיצים ממש,
ופשוט היה מפחיד להסתכל לו בעיניים. לאחר שיחה קצרה איתו התברר
שהוא בן 37, גרוש ואב לילדה בת 12, ושמי שהביא אותו ל"פיזיקל
אימורטאליטי" היא חברתו הגר, שהיא מכרה אישית של הגברת ברוריה
אקרמן, שהקימה ועומדת מאחורי כל הרעיון של ה"פיזיקל
אימורטאליטי". התברר גם שהוא גר עם הגר ברחוב ארלוזורוב, ושהיא
מפיקה של תוכנית הכרויות בערוץ 2. הוא הספיק להראות לי אותה
בצד השני של החדר, כשבדיוק נכנסה לחדר אשה שנראתה בתחילת שנות
ה50- לחייה. היא אמרה "שלום לכל החברים והמצטרפים החדשים. אני
שמחה שבאתם לכינוס נוסף של אגודת "פיזיקל אימורטאליטי"". היא
התחילה להרצות על עיקרי האמונה של האגודה. התברר שהאגודה הזאת
מאמינה כי האדם יכול לחיות עד אין קץ, כל עוד הוא חי חיים
בריאים ובהרמוניה עם סביבתו, וכי הזקנה והמוות אינם מובנים
מאליהם. בתחילה צחקתי ואמרתי לעצמי, שעד עכשיו חשבתי שהאנשים
האלה נורמאלים. האם עד כדי כך טעיתי? מה שגרם לי לשנות את דעתי
הוא שגילה של הגברת ברוריה אקרמן הוא לא פחות מ83- !!! חשבתי
לעצמי "האם יתכן כי בגלל אורח חייה ואמונתה תהליך ההזדקנות פסח
עליה, הרי לא הייתי נותן לה יום יותר מ55-". לקראת סוף הערב
נקבעה פגישה נוספת, ובגלל שנהניתי כל כך, החלטתי שאני אלך גם
לפגישה הבאה. חיפשתי את יהודה כדי ללכת הביתה, אך הוא כבר עזב.
למחרת התברר לי כי הוא "ידע" את המלוכסנת מהכינוס. כשאני אומר
"ידע", אני מתכוון למובן התנכי של המילה. הוא אמר שהוא מחכה
בקוצר רוח לפגישה הבאה, כי הוא קלט שם אחת עם עיניים שחורות
גדולות, שהוא חייב שתהיה שלו.

את ההזמנות לכינוס השני רכשתי מעוזי, שכבר היה חבר באגודה.
בפגישה השנייה הכל זרם יותר טוב. התחלתי להכיר כבר את רוב
האנשים, והרגשתי שייך, ושהם האנשים הכי מעניינים בעולם. דיברנו
המון על מגוון של נושאים, ועירבנו פילוסופיות שלא היו מביישות
אפילו מרצים לפילוסופיה. מה גם שכל הרעיון של ה"פיזיקל
אימורטאליטי" התחיל לדבר אלי, והייתי מתייחס אליו כאל דבר מובן
מאליו. למעלה מזה, הסברתי אותו למספר אנשים שהיו שם בפגישתם
הראשונה, והתעקשתי שהאמונה החזקה ברעיון שהזקנה והמות אינם
כרוניקה של ארועים שחייבת לבוא תגרום לכך שלא יבואו. יהודה
מצידו הלך יותר על הקטע של ה"פיזיקל", הפעם בצורת בלונדינית עם
עיניים ירוקות. (ההיא עם העיניים השחורות לא הגיעה הפעם).

כמו שאמרתי, לכינוס השלישי אני מחכה כבר בקוצר רוח. את ההזמנות
רכשתי מעוזי מספר ימים קודם לכן. אפשר להגיד שאני כבר בן בית
אצל הגר ועוזי, ואכלתי אצלם כבר פעמיים ארוחת ערב. ליעלי בכלל
לא סיפרתי שאני באגודה. מי צריך את השטיפה הידועה של "מה אתה
צריך את הכתות האלה ששוטפות את המוח, ושמעתי על אחד ש...". מה
שהיא לא יודעת לא מזיק, חוץ מזה שזה רק פגישה פעם בשבועיים.

בפגישה השלישית כבר הרגשתי בן בית בביתה של הגברת ברוריה
אקרמן. כולם כבר הכירו אותי. התברר שאיני צריך כלל וכלל לעבור
ועדת קבלה, וכי החברים הסכימו לקבל אותי כחבר מן המניין כבר
בשיחה שנערכה ביניהם מראש. בשלב זה כבר באמת הייתי חלק
אינטגרלי מהאגודה וחייתי ע"פ אמונות חברי האגודה. כלומר אכלתי
רק אוכל צמחוני, עסקתי בפעילות ספורטיבית, אך בעיקר חזק בפנים
בפנים האמנתי כי לא אזדקן ולא אמות במידה ולא אחשוב שזה יקרה
בכל מצב.

בפגישה הרביעית שמתי לב, שעוזי והגר לא הגיעו. יום אחרי הפגישה
הרמתי אליהם טלפון. הגר ענתה לי ובקול עצוב אמרה שעוזי מת
שלשום מהתקף לב שקיבל בזמן עליה במדרגות לקומה הרביעית בה היא
גרה. בתחילה קשה היה לי לעכל את זה, עוזי הגבוה והשרירי- לו זה
קרה? אז זה יכול לקרות לכל אחד, וזה בניגוד לכל אמונת ה"פיזיקל
אימורטאליטי". בשבועיים שאחרי זה כמעט ולא ישנתי וחשבתי רק על
המקרה.

בכינוס החמישי בקשתי לשאת דברים והגברת ברוריה אקרמן הסכימה
ואלה היו דברי: "החבר הראשון שהכרתי מפיזיקל אימורטאליטי היה
עוזי. הוא זה שפתח את דלת הדירה בפגישה הראשונה שאליה באתי.
אני זוכר את עיניו הירוקות החודרות, כאילו הוא עומד עכשיו
מולי, אך לצערי, התבשרתי כי לפני שבועיים עוזי מת מהתקף לב.
בתחילה לא הבנתי מה השתבש, הרי הוא היה חבר ב"פיזיקל
אימורטאליטי" והמוות לא אמור היה לחול עליו. אך לאחר שחשבתי
והעמקתי בנושא זה פגע בי כמו ברק, והבנתי דבר אחד... עוזי פשוט
לא האמין מספיק"