כל סטודנט המכבד את עצמו ואת ההווי האוניברסיטאי, ולא משנה מה
הוא לומד, חייב להכיר את מסדרונות המחלקה לפסיכולוגיה. מלבד
ההזדמנות לפגוש אנשים מעניינים, והסיכוי לזכות בהצצה חטופה על
עגלה עמוסת עכברים שאלקטרודות משתלשלות ממוחם החשוף, קיימת גם
האופציה לעשות קצת כסף קל בכיף. הסיבה היא שתמיד מריצים שם
ניסויים בבני אדם, ותמיד חסרים להם אנשים, וכשנגמרים המתנדבים
והסטודנטים העושים זאת מתוך חובה לימודית, מתחילים להיפתח
התקציבים. אדם מבחוץ, שאינו מתמצא בתחום ואינו יכול לנחש מה
עומד מאחורי כל ניסוי ולהרוס אותו, הוא מבחינתם מכרה-זהב של
ממש. כך נוצר מצב שבו כולם מרוויחים: אתה פשוט ניגש ללוח
המודעות, בוחר לך איזה ניסוי חביב, משקיע רבע-שעה חצי-שעה
בלתרום למדע ולמלא איזה שאלון אנונימי, או לשבת מול מחשב
וללחוץ על כמה כפתורים, והופ - יש לך עוד עשרים-שלושים שקל
לבזבז אחר-כך בקפיטריה המקומית וגם אומרים לך תודה.

ברוח האידיליה הזאת, אם כן, עמדתי לי באותו יום ראשון מול לוח
המודעות של החוג לפסיכולוגיה ומבטי משוטט על האופציות. היה זה
בערך שבוע לפני סוף השנה, וזהו בדיוק הזמן בו כל החוקרים
הצעירים להוטים, מצד אחד, לגמור כבר עם הניסוי שלהם - ואילו
הסטודנטים, מצדם, סיימו כבר מזמן את מכסת שעות הניסוי שלהם.
התקציבים, כאמור, חוגגים. תחילה שקלתי להצטרף לניסוי שהבטיח
מאה שקלים, לא פחות, אך הסתבר שהוא דורש לחזור שנית בעוד שלושה
שבועות, ועל כך לא יכולתי להתחייב. בחרתי לבסוף במודעה צנועה
על ניסוי בתפיסת צבעים וגדלים (בחיי), עשרים וחמישה שקלים
לעשרים דקות, וחייגתי את המספר של הנסיינית, נלי. כן, זה יהיה
מושלם.

גם היא חשבה, כנראה, שזה יהיה מושלם. היא הפצירה בי להישאר
במקום, היא נמצאת בבניין ומייד תגיע, אל תזוז. לא זזתי. תוך
דקה היא הייתה שם, יפהפייה של ממש, והכניסה אותי אל המעבדה
שלה. שלא תבינו לא נכון, היום מעבדה בפסיכולוגיה זה לא מה שהיה
פעם. חדר קטן, מטונף קצת, עם ניאון ומחשב ענתיקה - זה בערך
הסטנדרט. נלי ניגשה אל שולחן שעמד בצד וסידרה כמה ניירות
בעמידה, גבה אליי, ואני - לא נעים להודות - הסתכלתי קצת עליה
ונהניתי מאד. לבשתי בזריזות הבעה עניינית והרמתי את עיניי
כשהסתובבה אליי. היא התיישבה מולי, הניירות על ברכיה.
"שנתחיל?" שאלה בחביבות.

"שכחת לומר לי שאני יכול להפסיק את הניסוי מתי שאני רוצה, בלי
שום התחייבות," הזכרתי לה את הטקסט הקבוע.

"לא, לא" חייכה אליי חיוך מצודד להפליא "אתה לא הולך לי לשום
מקום. אתה הנבדק האחרון שלי. עשרים דקות איתך ואני גומרת".

אני מתגאה, בדרך כלל, בשליטה עצמית טובה, אך עיניי נפערו
מעצמן. האם יכול להיות שבימינו מישהי תאמר משפט כזה בתמימות?
הייתי כל-כך נסער ממה שהיא אמרה, שעד שהצלחתי להתאפס על עצמי
שוב הסתבר לי שהיא כבר הקריאה חצי מההוראות, ואני לא שמעתי
כלום. היא לא התנגדה לקרוא אותן שוב, ואני התרכזתי הפעם בכוח
והקשבתי, כי משום-מה פתאום באמת נורא רציתי שהניסוי שלה
יצליח.

הניסוי עצמו נראה לי די סטנדרטי - היא הרימה בכל פעם דף אחד עם
כמה צורות צבעוניות מצוירות עליו, ואני הייתי צריך להגיד כמה
שיותר מהר איזה צורה גדולה יותר, או ירוקה יותר, או משהו כזה.
הזמן עבר מהר - מהר מאד, אפילו - ונלי הניחה את הדף האחרון על
השולחן והצמידה את כפות ידיה זו לזו בתנועה חיננית ביותר.
"זהו, זה הכל, יופי" אמרה. היא שלפה את דפי הרישום והגישה לי
אותם עם עט. רשמתי את שמי ועוד כמה פרטים כנדרש, ושקלתי האם
להוסיף לחתימתי ציור קטן של לב, אך נזכרתי שבסופו של דבר
הטפסים האלה חוזרים למזכירות הפקולטה ואז זה ממש לא לעניין.
נלי שלפה מאי-שם מעטפה פתוחה עם שטרות בתוכה, ואז הרימה את
מבטה אליי. ידה נותרה תלויה מהססת מעל המעטפה, ונדמה היה לי
שהיא הסמיקה מעט.


"אני..." התחילה והשתתקה מייד, ושוב דיברה ביתר אומץ "אני
יודעת שזה לא כל-כך מקובל, אבל.. מה דעתך שבמקום זה אני אזמין
אותך לקפה... ?".

כן, זה יהיה מושלם. קבענו לקצת יותר מאוחר בקפיטריה כי היו לי
כמה סידורים. עשיתי אותם במהירות שיא והגעתי חמש דקות מוקדם
יותר ממה שקבענו, אבל היא כבר הייתה שם לפניי, השובבה, ועשתה
מאמץ ליצור רושם שגם היא הגיעה בדיוק כרגע. השיחה הייתה קולחת
כמו בסרטים. היא סיפרה לי על הניסוי שלה. הסתבר שכל הקטע הזה
של הצורות והצבעים לא מעניין אותה בכלל, וגם אני, האמת, הייתי
צריך לשים לב לזה שהיא בעצם לא רשמה כלום ממה שאמרתי במהלך
הניסוי. הטריק היה משהו אחר לגמרי: בחדר הייתה חבויה מצלמה
שצילמה כל הזמן את שפת הגוף שלי.

תקראו לי מיושן אם אתם רוצים, אבל אני באמת מאמין שמערכת יחסים
צריכה להיות מבוססת על אמון, ובמיוחד כשהכול ממילא מצולם והיא
תראה את זה גם אם אני אספר לה וגם אם לא. אז התוודיתי בפניה על
איך שהסתכלתי עליה לפני הניסוי, והיא קיבלה את זה בדיוק כמו
שקיוויתי - במין תרעומת מרוצה כזאת שרק בנות יודעות להראות. אם
כך, המכשול האחרון הוסר, והדבר היחיד שמנע ממני להזמין אותה
לארוחת ערב היה שהיא עשתה זאת קודם. היא התנצלה שעליה ללכת
לשיעור, ואמנם זה היה מוקדם ופומבי מדי לנשיקה, אבל היא לחצה
את ידי בחמימות חד-משמעית. חזרתי לשבת והסתכלתי עליה עד שנעלמה
בתוך אחד הבניינים, ונופפתי לה נפנוף קטן לשלום בכל שלוש
הפעמים שהסתובבה לראות אם אני עדיין שם, המתוקה.

היום בשבע וחצי. כן, זה יהיה מושלם.

בשעה שש עברתי שוב במכון, ודבר ראשון נכנסתי ישר לחדר של
ליבוביץ'. הוא עמד שם כתמיד, מסדר את  הבקבוקונים השקופים שלו,
מדביק עליהם מדבקות ורושם כל מיני סימנים. הוא חייך חיוך רחב
כשראה אותי. "נו חביבי, אתה נראה מבסוט!" אמר והסתובב לחפש את
הכרטיסייה שלי במגירות.

"ליבוביץ', תגיד לי את האמת עכשיו, אבל דוגרי, הבוקר שמת לי את
הדבר האמיתי, נכון?"

חיוכו של ליבוביץ' התרחב עוד יותר "אתה יודע טוב מאד שאני לא
יכול לספר לך. זה יחרבן את כל המחקר, וגם לאגו שלך עדיף שלא
תדע מתי כן ומתי לא".

נעצתי את מבטי, כמו פעמים רבות בעבר, בבקבוקונים, מנסה לנחש מי
מהם מכיל את הדבר האמיתי ומי סתם. כרגיל, לא הצלחתי לראות שום
הבדל. לעזאזל. ליבוביץ' נפנף בעטו כדי למשוך את תשומת לבי. "אז
מה התוצאה?" שאל.

"יש לי דייט בעוד שעה וחצי".

"סחתיין, חביבי, סחתיין," זרח ליבוביץ' ורשם את סימניו המשונים
על הכרטיסייה. לפעמים אני קצת מרחם עליו, שהוא עובד עם מוצרים
כאלה והוא בכלל הומוסקסואל. אבל בטוח שלפחות משלמים לו טוב.
במסדרון של המכון היטבתי את צווארון החולצה שלי מול זגוגית של
פוסטר הפרסומת שלהם. הסבתי את תשומת לבי מבבואתי המשתקפת אל
הפוסטר שמאחוריה. דוגמנית נאה הופיעה בו בהבעה שאינה משתמעת
לשתי פנים.

"המלין. הבושם שנשים באמת לא יכולות לעמוד בפניו".

בקבלה אספתי את שבעים השקלים הקבועים שלי. הפעם אני אשלם. כן,
זה יהיה מושלם.