"תראי איזו בהמה" היתה אמא שלי מסננת לעברי בכל פעם שהיינו
עוברות ברחוב. היא התכוונה בדרך כלל לנשים חשופות שדיים וגב
יתר על המידה שנדחסו בכוח לתוך שמלות שנתפרו עבור ילדות
אנורקטיות, כשהן מותירות את העודפים נסרחים ומשתפלים מפתחי
השמלה שנצמדה ללא רחמים לגופן התפוח.
"בהמה" היתה המילה החביבה ביותר על אמא שלי שהיא אישה נאורה
ומשכילה, כזו השומרת על טוהר הלשון ,המתבלת את שיחתה בפניני
לשון וניבים ויודעת להסביר בלי היסוס מה ההבדל בין "חרוז
מבריח", "חרוז מנחה" ו"חרוז משובח", אישה המנסה לשמור על
צניעות לבושה ומנהגיה, אבל מרוב שמנסה נפלט לה לפעמים איזה
ביטוי גועל קטן. ומה רע ב"בהמה"?  


אמא שלי היא בת יחידה להוריה המתים. לפעמים בפרצי הזדהות בלתי
רגילים מצידי, האמנתי כי כל חייה היא מתגעגעת לאחיה שלא נולדו,
אבל כשהתעשתתי הבנתי כי לא דובים ולא יער, אמא שלי נהנתה עד
כלות מפוזיציית הנסיכה היחידה, זו שהוקפה בכל טוב הארץ אבל לא
ידעה לתת מטובה לאחרים.
אולי כל העושר שסבב אותה, אושר שנקנה בזיעתו ספוגת העפר של סבי
עליו השלום, הוא שגרם לה להרגיש מאוימת עד כי דחתה את החלב
שנטף משדיי אמה וקבעה את הגבול הברור בינה ובין סבתי
המבוזבזת.

סבתא שלי היפה, שגידלה את נסיכת הכתר של כפר אין-רחמים והזינה
אותה בסיפורי חלוצים, מלריה, כוורות וסליקים, נדחתה בבוז על
ידי פרי-בטנה שטענה כי היא, הסבתא שלי, בזבזה את כל חייה.
"כל כך הרבה פוטנציאל, היה בה", הייתה אמי ממלמלת. "אבל היא לא
ניצלה אותו ורק עסקה בבריאות הגוף, בהזנחתו של אבי ובמחלה
הדמיונית שלה".
ולי נדמה כי המחלה  שבסופו של דבר הסכימה להתפשט ולהתהולל
בתאים עשתה זאת רק כדי לרצות את סבתי החלוצה שנדחתה בבוז על
ידי הנסיכה פרי בטנה. אבל המחלה לא שכחה לה חסד נעורים וכמו
הדבורים שאילפה עד שהקיאו מעדנות את הדבש חלות חלות אל כפות
ידיה השזופות כך גם המחלה חיבקה כל תא ותא עד שהמוטציות אובחנו
על ידי הרופא שהודיע חגיגית לסבתי כי הנה גם לה יש סרטן, ברוך
השם.

"זה ברור שאת לא בריאה", פסקה אמא באחד מביקוריה השבועיים
כשהיא אוחזת במותניי ומכוונת אותי אל האור שפרץ מחלון חדר
השינה.
ידיה הקרות תמכו  בגופי המתנודד ולאחר שהתבוננה בי היטב בעיניה
המצומצמות שחרשו את פניי  שאלה: "מי האבא?".

"לבת שלי מגיע הטוב ביותר", אמרה אמא לאחר שמחתה בעדינות את
פירורי העוגה מעל שפתיה.
"יש לי רק בת אחת והדברים יעשו כמו  שצריך, עד כמה שאפשר",
המבט המתגנב ששלחתי אל פניה, לא גילה סימני  דמעות הנובעות
מפרץ רגשות, להפך, מבטה היה עז מתמיד וניצב ללא חת מול פניה של
גילה שוורץ אמו של יובל, אולם במחשבה שניה נדמה לי כי צל צלו
של רעד חמק לקולה הפסקני.

"את תלבשי את השמלה הסגולה!" ציוותה עלי אמי בקולה החד, זה
שבהינף טון מסדר את שערות גופי במסדר סמור וגורם לרעדות במורד
גבי.
גברת פאני חמורת הסבר הנהנה בפה קמוץ מלא סיכות, ובאצבעות קרות
ומדיפות ניחוח לבנדר טיילה ללא היסוס על שדיי שנדחסו בכוח לתוך
החלק העליון הרקום בעדינות בפרחים זערוריים ומבריקים של שמלת
כלולותיי.

אמא שלי תמיד ביכתה את יום כלולותיה ההרוס ואת שמלתה האבודה.
"הייתי אמורה להיות כל כך יפה בשמלה הלבנה, הבת הראשונה של
הכפר שמתחתנת, אבל הבהמות האלה, הפועלים של גדליה לוי, שתו
לשוכרה ונרדמו במתבן בלילה שלפני החתונה והסיגריות שלהן שרפו
לי את החלום".

בלילות ילדותי הייתי חולמת על אמא שלי, רוחל'ה זלצמן התמירה
ועבת הצמה, מחוללת בשמלתה הלבנה, רקומת הפרחים הזעירים, שהייתה
שייכת לאם סבתי והובאה לארץ בארגז עץ מהודר.
בחלום היו הלהבות אופפות אותה וחורכות את  כפות רגליה, אולם
היא המשיכה לרקוד בלהט עד שהתעוררתי לוהטת מחום  גבוה, באפי
ריח שריפה וגרוני חרוך.
אמא הייתה מצננת את מצחי ושרה לי:

"נא הגידי, ילדתי
נא הגידי, חמדתי,
איך תיסעי לארץ ישראל?
שמש חם שם בשמים,
בדליים זיעת אפיים
איך תיסעי לארץ ישראל?
הוי אמי, לבי כה חם הוא,
הוא בוער, נמשך לשם הוא,
רק לארץ ישראל!"

השמלה שלי המוכנה מראש לכל צמיחה פתאומית של בטני, היתה תלויה
בארון עטופה היטב בניילון.
בכל שבוע היתה גברת פאני מגיעה חמושה באמי ומאלצת אותי למדוד
את השמלה.
הבד נמתח, נצמד ועטף אותי אליו ברכות מחבקת ואני שיכורה מניחוח
הלבנדר נתתי להן  לעשות בי כרצונן.
הסתובבתי, התכופפתי, ישבתי ועמדתי תחת עיניהן הבוחנות.
ולאחר שהתרצו, היתה השמלה נעטפת בחזרה בכיסוי הניילון המבריק
ומוחזרת כלאחר כבוד לארון.
בשבוע האחרון שלפני החתונה, נסענו יובל ואני כשבידי פועמת שמלת
החתונה. טמנתי אותה בארונה של אמי ולאחר הפצרות רבות נעתרתי
לגור אצלה באותו שבוע, כדי להתאוורר קצת.

סבתי המתה, אסתר זלצמן, אפתה עוגות דבש לחתונה, כשהריחה את גל
העשן הראשון.
היא חטפה את ציפת הכרית המלאה לייקח, ואת התיק הגדוש במכתבים
ומסמכים ישנים ורק אז רצה במעלה המדרגות להעיר את בתה הישנה.
אמא שלי אחזה בשמלה ששלפה מהארגז ורצה במהירות אל מחוץ לבית.
רגליה היחפות נחרכו והחרוזים הקטנים שעל השמלה ניתכו מהחום.
סבתא שלי מרחה לה דבש על הרגליים וחבשה אותן היטב וככה אמא שלי
והאבא שלי, בנם של ציפורה וגדליה לוי, מלווים בהוריהם החלוצים
השרופים, נסעו לרבנות להתחתן, כשכל בגדיהם ספוגי עשן,
ומשם לבית העלמין של הכפר, לקבור את הפועלים של גדליה לוי
שנשרפו מאש הגעגועים והסיגריות.
"אני עוד זוכרת את סבתא שלך עומדת בנעלי הבית שלה ובשמלתה
המעושנת בחצר ביתנו השרוף ומחלקת למבקרים המנחמים לייקח מתוך
הציפה הלבנה. ואותי, לבושה בשמלתי השרופה מתנדנדת על הנדנדה
שסבא שלך תלה על האקליפטוס הגדול בחצר שלנו ושרה לעצמי:
"הוי אמי, לבי כה חם הוא,
הוא בוער, נמשך לשם הוא..."
אבא שלך עמד מולי, גרונו צרוד מתחנונים וביקש ממני שוב ושוב
לרדת ולבוא ללחוץ יד לאורחים.
"עזוב אותה, היא השתגעה", אמרה לו אמי, "תן לה לנשום. היא
תתאושש".


בלילה שלפני החתונה, כשהקאתי שוב ושוב בבית השימוש הנקי של אמא
שלי, מרגישה את החריכה החמוצה בגרון, אמא שלי היתה לידי,
מחזיקה את מצחי בידיה הקרירות ומגישה לשפתיי את כוס המים, ממש
כמו בילדותי.
לאחר שנרגעו גלי הבחילה ופינו את מקומם לדגדוגים קטנים של גוף
זערורי ששחה בבטני, פתחה אמא שלי את האלבום המשפחתי וסיפרה לי
שוב על אמה המתה הבועטת בלבה כמו  עובר ומעוררת בה את הגעגועים
אל הכפר וניחוחותיו, אל השקט מחריש האוזניים ואל השלווה
המדומה.

כשהתעוררתי לפנות בוקר צמאה ולוהטת ראיתי את אמא שלי מתנדנדת
בכסא הנדנדה לידי, שרה לעצמה ובידיה מטף.

יובל היה צריך לפרוץ את הדלת בבעיטה. הוא עמד לבוש בבגדי החתן
המפוארים שלו, פניו מיוזעים וגרונו צרוד מהצעקות שצעק מחוץ
לדלת.
"תגידי, את השתגעת?" שאל אותי.
אבל הפצרותיו ומבטיו הנוזפים והמתחננים כאחד, לא עצרו את אמא
שלי ואותי מלחולל ברחבי הבית, לבושות ומוכנות לחתונה. היא
בשמלתה הלבנה, אני בשמלתי הסגולה והמטף חבוק בידינו כשאנו
שרות:
"נא הגידי, ילדתי
נא הגידי, חמדתי,
איך תיסעי לארץ ישראל?
שמש חם שם בשמים,
בדליים זיעת אפיים
איך תיסעי לארץ ישראל?
הוי אמי, לבי כה חם הוא,
הוא בוער, נמשך לשם הוא,
רק לארץ ישראל!"