בסביבות השעה ארבע בבוקר, השמש עדיין אינה זורחת על העיר, אך
האור הלבן מטשטש את צללי הבתים. פנסי הרחוב הכתומים  בבועת
ערפל קליל של בוקר קיץ.
ובשעה זו, העיר כולה נמה. רק כהן ער. ער וכועס. כועס על העורב
העומד על הדקל בשדרה, מותח צווארו ופורם את האוויר בקריאות
נרגשות.
כהן הפריד את חרכי התריס והתבונן בו כעוס. העורב המשיך בשקידה
את קריאותיו: מכופף את צאוורו, שולח קדימה את מקורו העבה, פתוח
עם לשונו הדקה אדמדמה, ופוצח בקריאה צורמת.
כהן קילל מבין שיניו.
הוא הלך למטבח ואמר לעצמו: "הלכה השינה".
לאחר שהקומקום רתח, מזג לעצמו כוס תה ושב אל המרפסת, מתבונן
מבעד לחרכי התריס בעורב. מפעם לפעם המריא העורב אל דקל סמוך,
עמד שם וצרח בהתרגשות.
כהן מיקד מבטו והבחין כי על אותו דקל עומד עורב אחר, שתקן אבל
נרגש אף הוא. מתקדם ברגליים רועדות אל קצה הענף, שולח מבט
חששני למטה, ונרתע.
"יש לו כנראה פחד גבהים", חשב כהן.
למרות שהעורבים היו שווים בגודלם, ניכר היה כי אלה אב ובנו,
שכן נוצותיו של הצעיר היו פרומות ללא סדר.
"ציפורים שרוצות לעופף כהלכה, חייבות לסדר היטב את נוצותיהן",
כך חזרה ואמרה המורה לטבע, פנינה, כאשר הנחתה את כהן וחבריו,
בעבודת הגמר על "ציפורי ארצנו ואורחות חייהן".
כהן, שהיה בזמנו תלמיד בינוני, השקיע מאמץ רב בעבודת המחקר על
הציפורים, וזכה בציון מעולה.
עתה, כשנזכר, כבר לא כעס.
"בסך הכל האבא מנסה ללמד את בנו לעוף", אמר לעצמו, וחייך. אחר
כך אמר בשקט: "צער גידול בנים". ואז עלו דמעות בעיניו, שכן בנו
יישאר תמיד ילד, עם מוחו הפגוע.
הוא החזיר את הכוס למטבח, התלבש בשקט, כדי לא להעיר את אשתו,
והלך לעבודה.
בערב, כאשר שב הביתה, מצא את בנו במרפסת, מחזיק בידיו חוט.
החוט השתלשל מעבר למעקה המרפסת.
"מה אתה עושה?"
"יש שם", ענה הבן, "יש שם עורב אחד שמנסה ללמד את הבן שלו
לעוף. אבל ההוא מפחד, וכל היום האבא צועק עליו, וחשבתי שאולי
העורב-ילד רעב. אז אני שם לו גבינה צהובה על החוט".
"ממתי עורבים אוכלים גבינה צהובה?", התרתח כהן.
"אני ראיתי את זה בסרטים-מצויירים", התגונן הבן.
"תשמע מה אבא שלך אומר", אמר כהן, "זה לא האוכל שלהם. חוץ מזה,
האבא של העורב שידאג לבן שלו. עכשיו בוא תיכנס".
אולם הילד נשאר במרפסת, מרותק למראה, עד הערב.
בשעה ארבע בבוקר, שוב התעורר כהן לצריחת העורב.
"מעצבן, העורב הזה", חשב, "ויותר מעצבן הגוזל הפלגמט שלו".
במטבח, הכין כוס תה ולקח אותה אל המרפסת. מבין חרכי התריס ראה
את העורב ממשיך בניסיונותיו לשכנע את בנו להמריא ולעוף מן הדקל
הגבוה אל עץ נמוך יותר. העורב הצעיר, היה מדדה אל קצה הענף,
פורש כנפיו, מביט למטה, נבהל ונרתע.
קבוצת עורבים סקרנים נחתה על הדקלים סביב והתבוננה במחזה.
"יא-טמבל!", אמר כהן, ואז הבחין כי בנו יושב לידו, בפיז'מה.
"הוא לא טמבל, אבא!", לחש הבן, "הוא פשוט מפחד".
"ממה הוא מפחד, תגיד לי? הרי אפילו אם יפול, אז הוא יכול לפתוח
את הכנפיים ולנחות בשלום. אז מה יש לו לפחד? אה?"
"אבא! הוא מפחד שיצחקו לו!"
"עורבים לא צוחקים!", אמר כהן.
ובאותו הרגע, אזר העורב הצעיר אומץ, זינק כעיוור אל החלל, ונפל
בטפיחת כנפיים רעשנית אל הדשא בשדרה.
כל העורבים סביב פצחו במקהלת צרחות קולנית.
"עורבים לא צוחקים?", התכווץ הבן של כהן.