הוא שנא שכולם קראו לו איש קש.
הוא בכלל היה איש פרפר, אבל ככה זה אנשים הם נתפסים למשהו ואז
אי אפשר להוציא אותם מזה. הוא? הוא  רק רצה שיידעו שגם לאנשי
פרפר יש רגשות.

הוא לא הבין על מה כל המהומה כשבעטו את אותו בחור שתוי מהפאב.
הוא רק ישב שם ליד הבאר, מחזיק בכוס בירה שלא נשטפה כראוי
ועדיין מטונפת משפתון של איזו בחורה, ושתק.
רמי, הברמן, הסתכל עליו במין מבט מעורר רחמים ולמעשה בתוך מוחו
הוא כבר קיווה שיוציאו איזה חוק  שיאסור על אנשי פרפר להיכנס
לפאב שלו, אבל ליואש לא היה אכפת כל כך הוא כבר היה רגיל לכל
החרא הזה.

כשהיא עברה שם היא דיממה על כל הרצפה. לא נראה כאילו מישהו
בכלל טרח לבדוק אם היא בסדר.
היא התיישבה ליד יואש הסתכלה עליו לרגע ואז התחילה לצעוק על
רמי הברמן שנמאס לה ושהיא בכלל לא צריכה לסבול את כל זה ושיום
אחד היא תהיה מפורסמת ואז היא תראה לכל השיכורים האלה.
היא נחתכה ביד כשהרימה את שברי הכוס שהשתוי ההוא זרק, זה רק
עיצבן אותה עוד יותר.
"פעם שנייה החודש! למה הם עושים את זה לכל השדים?!"
רמי חייך והגיש לה מגבת שתנקה את הדם מהיד ואז ניגש לטפל באיזה
לקוח שמן שהגיע.
היא ניסתה להתעלם מזה שיושב לידה איש פרפר אבל המחושים כל הזמן
משכו את תשומת ליבה.
לבסוף היא אזרה אומץ הניחה יד על הכנף הימנית שלו ושאלה אותו:
"זה לא מפריע לך?"
יואש היה מעט המום מכך שבכלל פנתה אליו והשתעל את הבירה שהייתה
לו בפה על כל הבוטנים שהיו מונחים על הבאר.
היא צחקה  וחיוך עלה על פניה. היא הגישה לו את המגבת שינקה את
עצמו.
לאחר שסיים נזכר כי לא ענה לה בכלל, לא היה לו כוח להתחיל
שיחות מיותרות שלא יובילו לשום מקום.
"מה?"
"זה לא מפריע לך?" היא שאלה שוב.
"מה מפריע?" הוא כבר נשמע נרגז.
החיים האלה, היחס הזה, זה שאתה וכל אנשי הפרפר בכלל לא תהיו פה
אחרי הלילה הזה.
הוא לא הגיב כבר נמאס לו. הוא זרק שטר של 50 על הבאר  ויצא
מהפאב.
עדיין מתקשה להאמין שדווקא אותה מלצרית יפהפייה פנתה אליו,
התיישב על הספסל שממול הפאב והדליק סיגריה.
כבר היה ממש חשוך ואפילו את הירח לא ראו בגלל כל העננים שכיסו
את השמיים, הוא תהה לרגע מה קורה לטבעות העשן אחרי שהן מתפרקות
הוא כ"כ רצה לרחף כמוהן.
"גם כן פרפר" הוא אמר לעצמו,  "חופשי, כן בטח".
אנשי פרפר לא יכולים לעוף, זאת עובדה. קחו איש פרפר תדחפו אותו
מבניין והסימן שהוא ישאיר על האדמה יהיה זהה לסימן שישאיר כל
אחד אחר.
ככה זה, מחושים, כנפיים, אבל כמו כולם צמודים לאדמה.

היא יצאה החוצה והתיישבה לידו על הספסל.
משהו בו שבה אותה, מחושיו הזקופים או יופיו שלא היה מבייש אף
בן אנוש, אולי אדישותו חשבה לעצמה.
היא הביטה בעיניו שכבר התחילו להתערפל, ידוע שביומם האחרון
אנשי הפרפר מתעוורים.
כך הם ישבו ושתקו שעה ארוכה, אך הייתה איזושהי הבנה סמויה
שגרמה לשניהם להרגיש בנוח.
היא ליטפה את ידו במשך כל הזמן הזה שנראה ליואש כמו נצח.
כאילו הרגישה מה רצה, התכופפה לעברו ונשקה לו.
"זהו", אמר יואש בקול ואפשר היה לראות שקפצה בבהלה ממקומה.
"גם כך היה חשוך קודם" הוא אמר וקיווה שכבר ייגמר.
היא כבר לא ריחמה עליו, זה היה רגש אחר שקשה היה לה להסביר,
"זאת לא התאהבות, לא יכול להיות" היא אמרה לעצמה, "זאת השעה
כנראה".
כבר נהיה מאוחר, אולי מוקדם, היא עדיין ישבה לצדו ופלטה בשקט:
"עדיין  לא הצגת את עצמך."
"יואש" הוא אמר במאמץ רב משתדל שלא להראות זאת.
"נעים מאוד יואש" היא אמרה והוסיפה בניסיון לעורר צחוק : "איש
קש?"
הוא בקושי שמע את מה שאמרה, הוא רק השתעל מספר פעמים והרגיש,
זריחה.
שניות לאחר שהשמיים הפכו כתומים הוא גווע, נגמר, נעלם.
כמו כל איש פרפר הוא חי את שלושת הימים שלו.

היא לא הרגה אותו למרות שהיא קראה לו איש קש והרי הוא בכלל היה
איש פרפר, אבל ככה זה אנשים הם נתפסים למשהו ואז אי אפשר
להוציא אותם מזה. הוא? הוא  רק רצה שיידעו שגם לאנשי פרפר יש
רגשות.