הלכתי ל -לטרון  אתמול . הלכתי למרות שאין לי כסף לשתיה ולמרות
שידעתי שבטח לא יהיה שם מקום לשבת. למעשה היו לי מספיק סיבות
לא ללכת לשם, אבל רציתי לשתות, בחוץ היה קר מדי, ובעיקר לא
רציתי ללכת הביתה. אז במקום לקחת ימינה בקינג ג'ורג,פשוט פניתי
שמאלה, לאלנבי. חשבתי שאם זה יגרום לי להרגיש טוב, אז למה
לעזאזל לא? אין מספיק דברים כאלה כרגע.
הלכתי לאט  כדי שאולי בכל זאת יהיה לי שם מקום. מאוד לאט.
אנשים עקפו אותי, אנשים עברו מולי. אף אחד לא הסתכל עלי.
בד"כ כשמישהו עובר מולך הוא מביט בך . מבט קצר, לשניה ,מבט
שיספיק לו כדי לקבוע אם אתה שווה מבט נוסף. אתמול לא הייתי
שווה אפילו את המבט הזה. אפילו את המבט קצר הזה. איכשהו הם
ידעו לחסוך אותו לעצמם.
 בהתחלה זה מפריע. אח"כ אתה מרגיש שזה משחרר. להיפטר מהמבט
השופט, והוא תמיד שופט, של האנשים שסביבך. אתה מרגיש כאילו סוף
סוף ירד ממך עול מתמיד. עול שלא שמת לב בכלל שהוא עליך. אתה
מרגיש הקלה על חוסר הצורך להביט על עצמך דרך עיני האחרים. מה
הם יחליטו , האם אתה ראוי או לא ראוי לעוד מבט. שיזדיינו.
עברתי ליד "הבורקס של אימא" . היו שם אנשים ואור צהוב שאמר לי
שבטח חם שם ועם זה הייתי בסדר, אבל הריח. בא משם ריח של בורקס,
ריח חם של בורקס. המשכתי לאורך הרחוב. רוב החנויות היו סגורות
בשעה הזו מלבד איזה קיוסק וחנות נקנקיות שפשוט עברתי במהירות .
המשכתי ישר באלנבי ונכנסתי אל השוק. חושך, הדוכנים סגורים.
עשיתי את זה בכדי להאריך עוד קצת את הדרך. למשוך עוד קצת זמן.
ואז פניתי והגעתי.
התיישבתי למטה והתחלתי להרגיש את החום מקיף וממשש אותי, מתחיל
לחדור אליי. נשענתי אחורה. נכנע לו. העניין ב לטרון שתיקח
תזמן. אל תצפה ליותר מדי, בדיוק כמו שלא מצפים ממך, בדיוק כמו
שאתה לא מצפה מעצמך. הזמנתי את הברנדי בעשרה שקלים ופתחתי את
הספר. בוקובסקי הוא היחיד שאני מכיר שיספר על זונה ששוקלת 300
פאונד ועל הזיון איתה ושזה יהיה מצחיק ועצוב בו זמנית. בעצם
הוא היחיד שאני מכיר שיספר על זיון עם זונה ששוקלת שלוש מאות
פאונד. הוא נותן לי את התחושה שהוא מרגיש בבית בחיים שלו.
מולי , בצד השני של השולחן שלי התיישבו בחור ובחורה. זה בסדר.
למה לא. ככה זה בלטרון . ככה זה בטח בהרבה מקומות. היא הייתה
דווקא נחמדה אבל אני התמקדתי בספר. היה מעניין ואני באתי בשביל
זה , הוא עושה לי טוב. למה אני צריך שוב את הסיפור של
הציפיות.
שום סיבה.
זו הייתה דווקא היא שיצרה את המגע.
איזה ספר של בוקובסקי אתה קורא ?
זה שהיא זיהתה כבר היתה נקודה אחת לטובתה. הרבה נקודות. זה כבר
יותר מדי טוב.
הראתי לה.
היא לא הכירה את הספר וסיפרה לי שהיא קראה את post office  .
בעברית. בעקבות זה ניהלנו דיון מכובד ומגוחך באותה מידה, על
כמה עדיף לקרוא אותו באנגלית . במהלך אותו דיון הכנסתי את
המשפט ההוא מלמעלה על המצחיק ועצוב בו זמנית. זהו. אחרי זמן מה
כבר לא היה לנו מה להגיד אחד לשניה. חייכנו. היא חזרה לדבר עם
הבחור שלידה . אני חזרתי לבוקובסקי.
ככה ישבתי קורא, מדי פעם מביט על הסביבה ולאט הברנדי החל
להיגמר. בעצם די מהר. ניסיתי למשוך את המשקה אבל זה התחיל
להיות מביך. החזקתי את הכוס ביד ולא שמתי אותה על השולחן כדי
להסתיר את הכמות המזערית שנשארה שם. את הספר עזבתי כבר כי לא
רציתי לקרוא יותר מדי בפעם אחת. שתי רשימות הספיקו. צריך לחשוב
אותן. וחוץ מזה, כמו עם המשקה, גם את הספר לא רציתי לסיים.
נשענתי על הכיסא והעברתי עוד מבט מסביב. הבחור והבחורה שמולי.
מדברים מדי פעם. מעט מאחורי ישבה חבורה שנראתה שקועה בדפים
שהיו מפוזרים שם ובויכוח כלשהו על מה שכתוב בהם. האור המעומעם
שמעליהם הפך אותם למראה מעניין. הבטתי עליהם ואז המשכתי להעביר
את העיניים באיטיות. המבט הסתיים בחזרה לזוג שמולי ואז
לשולחן.
שתיתי את שארית הברנדי וקמתי. הבטתי אל הבחורה . אמרתי לה
שלום. היא החזירה ובחיוך לא רע בכלל.
כשיצאתי משם והתחלתי בצעדה לכוון הבית, לא הרגשתי רע כל כך
וזה בלבד כבר היה טוב מאוד.