מיטתו של סבא / עמית צ.

בילדותי נהגנו לבקר את סבא. לעולם לא אשכח ביקורים אלו. אמי
נהגה לקחת את רחל אחותי בת הזקונים ואותי, ילד צעיר שעוד לא
הגיע למצוות, והיינו הולכים ברגל עד ביתו של סבא.
בית גדול היה לו עם מרפסת ורעפים אדומים, ועל הרעפים בובת עץ
בדמות מלאך שהייתה מעופפת בכנפיה כשרק נגעה בה הרוח. ואותו
המלאך ,שנחרט בזיכרוני עד היום, השקיף על חצר ,חצר גדולה, כמעט
ריקה.
סבא תמיד נהג להביא אותי אל חצר זו, בעוד אימי ואחותי ישבו
בחדר האורחים שותות משקה חם ומדברות, צופות בנו מבעד לחלון.
היינו יושבים על מפתן הדלת המובילה לחצר וסבא היה מספר לי על
הזמנים שלמד בחדר ,ואז אימא הייתה עוזבת לעבודתה וסבא היה
מוביל אותי ואת רחל אל מרכז החצר.
שם בדיוק במרכז החצר עמד גם החפץ היחיד בכל החצר - מיטה.
מיטה גדולה וקשה ,ללא מזרון- עשויה מקרשי עץ וחבלים עבים. וסבא
הזקן היה משכיב אותנו על המיטה, קושר את ידינו ורגלינו
ומכאיב.
הרבה פעמים הוא עשה את זה ואנחנו שהיינו ילדים רק שתקנו.
סבא תמיד אמר שאסור לבכות ואנחנו ניסינו להתאפק .לעתים רחל קצת
בכתה ,אבל אני התחלתי תמיד לשיר לה שירים שהיא אהבה והיא
הצליחה אפילו לחייך,
לעתים.
כל שבוע הלכנו לסבא. שבוע אחרי שבוע במשך כל השנה, אימא הייתה
לוקחת את רחל, מלבישה אותה בבגדיה היפים ואותי לבוש כולי לבן
והיינו מתחילים בצעדה ארוכה במעלה הדרך לעבר בית הרעפים
האדומים וכל הצעדה הארוכה צעדנו בשקט גמור.
ואני לא חשבתי אלא על דבר אחד - המלאך.
המלאך- הלבן,הטהור.המלאך - הרחוק כלכך, שהביט בנו תמיד מעל
הרעפים האדומים,
שקיוויתי כלכך שפעם אחת, פעם אחת ייקח את רחל ואותי אליו
למעלה.
לשקט.
כך כל שבוע היינו שוכבים על מיטת עץ , קשורים ועומדים לדין
,כשמעלינו ממש מעל עיננו היה המלאך שהביט, שסקר ושלא ירד למטה
להציל אותנו.
ואני בילדותי בטוח הייתי בכוחו, בקיומו האמיתי וביכולתו להציל
אותנו.
עם הזמן ,עם הפעמים שנענשנו כשהמלאך הלבן לא ירד אלינו ,פחות
ופחות ציפיתי לזה. פחות ופחות הסתכלתי לעברו ולאט לאט התחלתי
לשיר יותר את שיריה האהובים של רחל.                    
עד שלבסוף פשוט הכרתי באמת.
לימים הגעתי לבית העתיק כשכבר הייתי בעל ואב. הבית היה הרוס.
כשיצאתי לחצר ,המיטה עדיין ניצבה במרכזה - מחוררת ואכולת
תולעים והמלאך -
המלאך עדיין היה שם , משקיף , בוחן.
לקחתי אותו איתי.
איני יודע מדוע.
פשוט הרגשתי צורך לעשות זאת.