הגסיסה שלך הייתה מהירה וחזקה. את בעצמך אמרת שכשתמותי אז זה
יהיה כמו אורגזמה- מהיר וחזק. וכשאני השבתי לך שאת האורגזמה
שלי אני מעדיפה איטית ורכה אז ענית לי- נכון, כי ככה זה יהיה
כשאת תמותי, מיתת נשיקה איטית על גבי מיטת אפיריון רכה, מלווה
בחיוך ומלאכים...
צחקתי ואמרתי לך שגם אצלך זו תהיה מיטת נשיקה עם חיוך ומלאכים
ושאם את באמת כל כך מתעקשת שתמותי עוד מעט אז אני כבר אצא לבן
יהודה ואחפש מיטת אפיריון רכה במיוחד בשבילך... ואז את צחקת
בחזרה והדבקת לי נשיקה דביקה וסוערת כמו שרק את ידעת להדביק
כמה הרבה בילינו בחודש האחרון הזה. לא שידענו שזה יהיה החודש
האחרון. אבל אולי בעצם את ידעת...כי הרי דיברת על זה כל כך
הרבה... בכל פעם שהיית מתעוררת היית מספרת לי ששוב חלמת כי את
מתנתקת מגופך וממריאה לאוויר ורואה את שתינו מלמעלה, שוכבות
ערומות ומחובקות, ואז יוצאת מהחלון אל השמיים השחורים שמעל
העיר הגדולה ועפה לך עד לים האפל ובחזרה. ובכל פעם שהיית
חולמת את זה אז היית אומרת שאת יודעת שזה בגלל שהנפש שלך כבר
מתכוננת אל היציאה הסופית... ואני אז הייתי מחייכת קצת ומייד
עוברת לדבר על משהו אחר
כשבאתי לבקר אותך, בפעם האחרונה שהיית מאושפזת בביילינסון, זה
היה רק כמה ימים לפני המלחמה. שלא כהרגלך היית חלשה ושקטה.
היבטנו מהחלון אל המרחבים הירוקים שבצפון ואל העץ הבודד והעתיק
שפרץ מתוך האדמה ושלח את ענפיו היבשים והגרומים אל השמיים
האפורים (מי האמין אז שבעוד שמונה שנים יבנו שם סתם עוד קניון
גדול ואת העץ יעקרו...) ואת שאלת אותי לשלומה של פרינססה,
חתולת הרחוב הקטנה והחולה שנהגת לטפל בה, ואז אמרת שזו הפעם
האחרונה שאת מתאשפזת כאן, שנמאס לך כבר מכל הבחילות והטיפולים
האלו ושאת פני המוות את רוצה לקבל בבית... ופתאום הופיע אצלך
אחד החיוכים המשוגעים האלה שלך וביקשת ממני בלחש שאני אגניב
אותך בשקט החוצה ושניסע לים...
נראית אז כל כך עצובה ומסכנה וכל כך ריחמתי עלייך עד שבסוף
נעתרתי לך ועזרתי לך להתיישב על הכיסא ויצאנו משם בשקט
ובזהירות (זה היה שבת בצהריים והמסדרונות היו ריקים ושוממים)
ואז דהרנו עד לרכב שלי כשאנחנו צוחקות ונוחרות כמו זוג סוסים
זקנים... נסענו לנחלת בנימין, הבטנו, כמו תמיד, על הבתים
העתיקים, המשכנו לאלנבי וירדנו בגאולה עד לים (את רצית שאני
אעזוב את הכיסא כדי שתוכלי לטוס במדרון אבל כמובן שלא הסכמתי).
זו הייתה שעת אחר צהריים שקטה ונעימה, בטיילת היו מעט אנשים,
הים היה שקט ורגוע והשמיים היו מעוטרים בענני שקיעה ורדרדים
אפרפרים. לא זוכרת היום אם אלו היו שחפים או יונים אך כן
זוכרת את הזוג המחובק שפסע לו לאט על החוף, כשגל ציפורים חולף
בינו לביננו
היה אז כל כך יפה ופסטורלי והחוף כולו... העיר כולה... העולם
כולו היה שלנו!
כשהמלחמה התחילה אז שחררו אותך מבית החולים כיוון שהיו צריכים
כמה שיותר מיטות לשעת חירום ואת היית עדיין מאלו שלא נחשבו
לסופניים... אני דווקא הספקתי להכין את הדירה שלנו- אטמתי את
החדר הפנימי בדיוק כמו שאמרו, הכנתי את המסכות של שתינו ואפילו
הצטיידתי בלא מעט קופסאות שימורים, כמו שרק ההיסטריים עשו
אז... אבל את בכלל לא התייחסת לכל זה... הדבר היחיד שהדאיג
אותך הייתה פרינססה ובסוף הצלחת לשכנע אותי שנעלה אותה אלינו
לדירה עד שהמלחמה תיגמר...
באזעקה הראשונה, בשתיים בלילה, היית כל כך עליזה וקופצנית...
זה בטח לא היה רק בגלל שעישנו כי עליי זה לא השפיע... רצת
לחלון וניסית לראות משהו אבל אנחנו היינו לכיוון צפון ויכולנו
רק לשמוע את הנפילות. אני זוכרת שהייתי כל כך מבוהלת ומפוחדת
אבל אותך זה כל כך הצחיק... כמה שהתאכזבת כשהודיעו בחדשות
שאפשר כבר להוריד את המסכות ולצאת מהחדרים... וכך היה גם במהלך
האזעקות הבאות. נראה היה לרגע כי המלחמה הזו שיפרה פלאים את
מצבך שלך. נעשית כל כך מלאת חיים... אני תמיד הייתי מנסה לשכנע
אותך, ולעיתים לגרור אותך בכוח אל החדר האטום אך ללא הועיל. את
התעקשת להישאר בחוץ ולנסות ולראות את הטילים מהחלון...אך תמיד
היה אפשר רק לשמוע את הפיצוצים ולא לראות דבר... היית מתרעמת,
כאילו ברצינות, ואומרת שזה לא ייתכן ושבסוף המלחמה תיגמר או
שאת תמותי לפני שתספיקי לראות משהו... עד ש...
לא זוכרת כבר את התאריך המדויק... מניחה שזה היה לקראת סוף
ינואר... יום שלישי או רביעי... סדאם היה אז כנראה עצבני
במיוחד והוא שילח שתי התקפות ארוכות וקשות שבאו מייד אחת אחרי
השנייה. כשההתקפה הראשונה החלה חשבנו לרגע שזו הפצצה
אווירית... כל כך המון 'בומים' נשמעו,קרובים ואימתניים
מתמיד... אבל את היית פשוט בשיאך! בידך האחת אחזת בי והחלת
לגרור אותי אחרייך ובידך השנייה לקחת את הטייפ האדום שלנו.
הובלת אותי לקומה העליונה של הבניין ומשם החלת לטפס במהירות אל
הסולם שחיבר אל הגג... סירבתי לבוא אחרייך וצעקתי עלייך
'משוגעת! תרדי!!' אבל את צחקת והבטת אליי בעיניים זוהרות
והמשכת לטפס עד שנעלמת... אחת השכנות הזקנות פתחה את הדלת
והסתכלה עלינו, מתוך מסיכת הגז, בעיניים קרועות מתדהמה... ולי
לא נותרה ברירה אלא לטפס אחרייך
לעולם, לעולם לא אשכח את זה... תראי!! תראי את סוף העולם
מעלינו!! צעקת אליי כשאת צוחקת בקול הפעמונים שלך... ואכן זה
היה סוף העולם... טילי הפטריוט נורו מהחוף, בקולות אוושה
אדירים, ופגעו בטילי הסקאד בדיוק מעל האזור שלנו, ולכן
הפיצוצים נשמעו כה אדירים... תראייי!! צעקת שוב, מנסה להתגבר
בכל כוחך הדל, על הרעש המחריש אוזניים... תראי איזו מסיבת
פרידה הם עשו במיוחד בשבילי...
עם זיקוקים והכל!! תודה סדאם!! תודההה!! צעקת, ושוב פרצת בצחוק
בריא ואז לחצת על פליי וצלילי וואלס רגועים של הדנובה הכחולה
מילאו את השמיים והתמזגו בהבזקים הבוהקים והקולניים שמעלינו...
כמה התאכזבת כשבדיוק אז נשמעה צפירת הרגעה ואיך שהשתוללת
כששוב נשמעה סירנת האזעקה, מספר שניות לאחר מכן ושוב החל כל
המופע המטורף הזה, במיוחד בשבילך... ואחזת בי בידייך הגרומות
והתחבקנו והתחלנו לרקוד לצלילי הדנובה, לכל אורכו ורוחבו של
הגג, כשמעלינו בוערים שמי הלילה של גוש דן
וכשהכל נגמר והשקט חזר אנחנו נשארנו על הגג והפשטנו זו את זו
ושכבנו והזדיינו ועשינו אהבה, מלאת רכות, וכאב מתוק ואורגזמות
שקטות וחזקות וסוערות ורוגעות כאחד, כמו ששתינו אהבנו... ולפני
שנרדמנו, מחובקות כהרגלנו, קמת ושלפת מכיס המכנסיים שלך, שהיו
זרוקים על אחד הדודים, נייר מקומט והקראת לי את השיר האחרון
שכתבת:
אהובתי
בואי נאהב לנצח
בואי נתחתן (כדי שתהיי איתי כל דקה)
אהובתי
בואי ונבכה ביחד
בואי ונצעק ביחד (תחזיקי לי חזק את היד)
אהובתי
בואי נישן ביחד
בואי ונעשן עכשיו (נתמסטל עד שנאבד את השפיות)
אהובתי
בואי ונסבול ביחד
בואי ניפרד ביחד (זה הסיוט שלי)
אהובתי
בואי ותני לי למות- אבל הפעם לבדי
אמרת לי שחתמת על השיר בשם 'אלת העצב' וכששאלתי אותך בחיוך אם
את באמת רוצה להתחתן השבת לי שאת זה כבר לא נספיק ביחד אבל שלא
אדאג כי אני אמצא מישהי אחרת ואני ואותה אחת נחייה באושר ונגיע
לתקופה הזו שבה באמת נוכל להתחתן, בלי שכל מיני רבנים יעשו לנו
בעיות ובלי שכל מיני מטומטמים יצעקו ויצחקו עלינו כשנלך
מחובקות ברחוב... ואני אמרתי לך שזה שטויות ושאת לא הולכת
לשום מקום ושאנחנו אלו שנחיה באושר עד שנתחתן וגם לאחר מכן...
ואת חייכת חיוך עצוב ונשקת לי
כשהמלחמה נגמרה כבר לא היית בחיים... הייתי מביטה קצת מהחלון
איך כולם חוגגים והולכים מחופשים ברחובות אבל זה היה יותר מדי
קשה, אז הייתי סוגרת את הוילון ונכנסת פנימה... רק אחרי
חודשיים שלמים היה לי האומץ לבקר בקברך... אני זוכרת שאז היה
אפשר לעמוד מול הקבר שלך, ולהרים את הראש לכיוון מערב וצפון
ושוב לראות את כל השדות והמרחבים הירוקים האלו, עד למרחקי
מרחקים
היום, כשעומדים שם ומרימים את הראש רואים את אזורי היוקרה
החדשים שסיימו לבנות לפני שנים מעטות... השדות נשארו רק מצפון
וגם הם לא יוותרו שם עוד זמן רב
והנה שוב מדברים על מלחמה קרבה ואני באמת מצאתי, בסופו של דבר,
אהבה חדשה, כל כך שונה ועם זאת כל כך דומה לך... היום אנחנו
כבר נשואות ומתכוונות להביא כמה ילדים לעולם באמצעות הפריה
מלאכותית (היית מאמינה שזה יהיה אפשרי?)... את פרינססה
לא החזרתי לרחוב אלא השארתי אצלי והיא הבריאה וגדלה לחתולה יפה
ומפונקת, ולפעמים, בלב, אני קוראת לה בשמך...
לא, אין לי מושג איפה נהיה במלחמה הבאה... אולי באירופה או
אמריקה, אולי בדרום או בצפון. אבל מי יודע...אולי בסוף נחליט
להישאר כאן במרכז... ואם באמת שוב יהיו התקפות ונפילות וטילים
נפגשים בשמיים בקולות רעמים, מי יודע, אולי בסוף לא אצליח
להתאפק, ובאחת מן הפעמים הללו, אתן לך להשתלט עליי וארוץ
כאחוזת טירוף אל הגג והיא בטח לא תבין מה נכנס בי ותקרא לי
משוגעת... ואני באמת ארקוד על הגג, לצלילי הדנובה, כמו משוגעת
ואדקלם לעצמי בלב את שיר הפרידה היפה שכתבת לי, כשעמדנו אז על
הגג וסיימנו לחזות במופע הזיקוקים של סוף העולם... סוף העולם
שלנו
תודה, מכל הלב, עבור אלת העצב על שהרשתה לי להשתמש בשיר היפה
שכתבה :) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.