[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה אלף
/
צינה

אני מודה,
קשה לי עם כל הציניות הזו,
אבל החום, החום, שום דבר לא מקרר אותי כבר...


אני שונאת ציניות,
אני אלרגית לציניות,
הציניות אוכלת אותי בזמן האחרון,
כבר לא נשאר לה ממה לשבוע.
אני עומדת, יושבת, שוכבת,
בכל מקום,
אני רועדת.
וזה מהקור,
מהצינה.

האמת, לא נשאר לנו חוש הומור לנצח פה את המלחמה המטורפת הזו,
הבדיחה המנצחת היא הנסיון לברוח מהבלתי נמנע, צחוק הגורל. חוש
ההומור שלנו מתגמד לעומת הבדיחה הזו, של אלו שקמים ליום חדש
ומסיימים אותו בבית חולים, של אלו שמתעוררים לבוקר חדש,
ונופלים לתרדמה בסוף היום..
אנשים רעים, טובים, חכמים, טיפשים, נכים, רזים, שמנים, פחדנים,
אמיצים, לצחוק אין זהות, והוא רועם ובוקע מכל פינה, ומחלחל לכל
לב אנושי פועם.
מוזר לחשוב שדוקא במצב שאין אנו רואים טיפת צחוק במצב היומי
המפוחד, והמאיים הזה דוקא בתוכו הצחוק חזק עוד יותר.
וכולם צוחקים ביחד איתו ובוכים מתוך צחוק, דמעות ארוכות שמשום
מה לא זורמות לשום מקום , גם לא למקומות בהם הבצורת היא סוג של
איום דומה.
נגמרים לנו המים ונגמרים לנו האנשים והדם ממלא את הנהרות
והנחלים היפים שלנו.

כמה אוטובוסים פיספסתי מתוך כוונה מוחלטת, מתוך פחד מוחלט,
וכמה בדיחות וחידודי לשון אכזריים זרקתי לאויר אחר כך, מתוך
ידיעה שזה רק כי אני לא מסוגלת להתמודד עם העובדה שמפחיד פה,
ולא מצחיק.
אני מפחדת בזמן האחרון להרדם, מאותה סיבה שאני מפחדת
להתעורר..במקום אחר..
אני אפילו לא יכולה להתחיל לחשוב מה עובר בראש לאנשים שמסתכלים
על בן אדם כמוני בתחנה או באוטובוס, בחורה עצבנית, אוחזת בתיק
שלה כאילו היה פצצת זמן מתקתקת, אנחנו כבר לא מפחדים רק מגברים
פלשתינים מתפוצצים, אנחנו פצצות זמן מהלכות.
לכל אחד מאיתנו חגורת פצצה על גופו.

למה אנחנו חיים בתחושת תבוסה מתמדת? למה אנחנו עצובים,
מכונסים, מפוחדים, שומרים על עצמנו בקנאות, למה אנחנו צוחקים
ומספרים בדיחות שחורות על מחלות,תאונות,פיגועים.
אני חושבת שזה בגלל הציניות שלנו, שטוב לנו איתה, היא עוזרת
לנו להשלים עם מה שלא נראה כבר שינוי.
היא נותנת צידוק למצב הרע שלנו, לרחמים העצמיים שלנו, לשינאה
לכעס, לכאב.
אנשים טענו באזניי לא פעם, שאם אי אפשר לשנות מצב, אז לפחות
לצחוק עליו. אני חושבת שזו מילה שנובעת מפחד, הפחד שאם נהיה
מעורבים בשינוי, יישתנו חיינו לבלי היכר, נישתנה אנו,
נאבד משהו מהזהות שלנו שעוזר לנו לחיות , את המוכר. את הדברים
שאנו מכירים ומזהים ויודעים כל כך טוב, אלו הדברים שאנו מפחדים
לאבד, ומפחדים שיישתנו, כי כל מה שלא מוכר הוא מפחיד, הוא
מוזר, הוא מרתיע הוא שם אותנו במצב של חולשה, ואנחנו לא רוצים
להיות חלשים, אז אנחנו ציניים, קרים, ומדברים על הכל כאילו הוא
לא חלק מאיתנו.

צינה, קרה,
השימוש בהם נאה כש ח- ם כל כך ...
אני מעדיפה ארטיק!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ראש מסטול הוא
ראש יוצר


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/3/01 0:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה אלף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה