כמה משתרך הוא השיר הלילה, האיש המתנגן
המסיג את גבול העורות, בנוסעו
בכבישים פעורי-פה, למלא באבנים
פי רכיכות, קופי מחטים, מהמורות,
שבלולי מכה ניצחת.

אולי מחר, כשהשחר יזקיר גוו מבעד ללובן הכנפיים, יוכל
לחוג מעל לממטרות, להניף בפראות את התריסים, להטביע
את שקט האוקיינוס, לכתוב
שיר אחר מבלי לומר
אבל

בעוד רגע אחד או שניים תישמע כבר אנחת החליליות, צליל
החורש יגווע כליל, מטחי תותחים שחורים ילוו אחר כבוד
צלילתו המשונה, הביישנית, זו המתכחשת בתוקף
לשבועת השחפים.