הררי איומים. עננים מתכהים.
מחר, עוד יום, שבוע, שנה, אולי מאה שנה
טומנים בחובם פחד מחודש. מהחדש.
ממך. מאמא. מאח קטן. אנשים זרים.

תשישות יכולה להשחיר.
להגביר דופק, להזרים דמעה,
לרצות להיזקק, וקצת לבכות על כתף.
להוליד תקווה.
לחשוש מכל מה שחייבים לעולם.

נסיעה למסע רחוק ומאיים. הביתה.
לנהוג כמי שמעולם לא ברחה להרים מבודדים.

ואתה.
אלוהים, כמה פחד.
מכווצת חזק את העיניים
לסחוט את הדמעות.
ולחכות למחר.
כאילו הוא צופן סיכוי לאושר,
לדבר חדש.

קר לי, אני קצת רחוקה מעצמי.
נוברת מסביב בפחד, בכאב. לא נוגעת חזק.
אבל מחר, מחר אחר,
הכמיהה עושה את שלה.
מחר לא יהיה פחד איום ותשישות,
אולי גם אתה תהיה כאן ליד. קרוב.