ביום חמישי שעבר אסף התאבד.
כל החברים שלו באו להלוויה עצובים.
כל הבנות שאהבו אותו בכו, גם המשפחה.
בבית הספר של אסף תלו מודעת אבל והקדישו את כל יום שישי לשיחות
על אסף.
בערב כל החברים של אסף התאספו בים ועשו קומזיץ אחרון כדי לכבד
את זכרו. לפחות פעם בשבוע אסף היה עושה קומזיץ, כל פעם עם מי
שיכל להגיד באותו יום. באותו יום כל מי שאיי פעם עשה איתו
קומזיץ הגיע. היו המון אנשים כי לאסף היו הרבה חברים. האווירה
בקומזיץ הייתה קשה, כמעט אף אחד לא דיבר, חלק אפילו התחילו
לבכות.
מאז שאסף התאבד החברים הטובים שלו עושים כל יום משהו שאסף אהב
לעשות. ללכת למועדון שאסף הכי אהב, לבית הקפה שאסף הכי אהב,
לים, לשנקין לשבת בחדר ולשמוע מוזיקה, לדבר, לנגן בגיטרה,
לצחוק אבל את זה הם עושים בקושי. עדיין מאוד כואב להם ועצוב
אבל הם כבר מתחילים להתגבר, ממש בקושי, אבל מתחילים. לפעמים הם
נהיים מאוד שקטים ולא מדברים אבל הם כבר לא בוכים יותר, אולי
בעצם לפעמים.
כשמאיה, אחותו הגדולה של אסף, שהיא הבחורה הכי חזקה נפשית שיש,
שאף פעם לא בוכה, נשברה והתחילה לבכות אסף כבר לא יכל יותר
והתחיל לבכות איתה.
ישבתי לידו על הענן וחיבקתי אותו. הוא היה מאוד חזק בשבוע הזה,
אסף שלי. הוא ראה את החברים והמשפחה בוכים ומה הם עושים בלעדיו
אבל הוא לא בכה, רק היו לו דמעות בעיניים והוא היה עצוב. אבל
כשמאיה בכתה, הוא לא יכל לעצור את הדמעות, הוא אף פעם לא ראה
אותה בוכה ועכשיו הוא רואה אותה מסתכלת על התמונה שלו
ומתיפחת.
זה היה שבוע קשה, השבוע הזה מאז שאסף התאבד. הוא גם היה עצוב
מאוד וגם רבנו יומיים אחרי שהוא הגיע לכאן.
בהתחלה שהוא הגיע לא יכולתי אפילו לדבר איתו כי הוא היה עצוב
וכי עשו לו את כל הטקסים ומסיבות קבלת הפנים שעושים שכל אחד
שמגיע לכאן.
יומיים אחרי שהוא הגיע, כשאירגנו את הדירה החדשה שקיבלנו, הוא
סיפר לי למה הוא התאבד בעצם. האמת היא שידעתי, פשוט הכחשתי
שזאת הסיבה. הוא סיפר לי איך הוא נכנס לדיכאון אחרי שנהרגתי
ואיך כבר חצי שנה הוא עצוב כל לילה ואיך הוא עושה הכל כדי
להיות שמח אבל העצב חוזר בלילה והוא מרגיש כל כך מזוייף.
כעסתי עליו, ובצדק, עברה כבר חצי שנה מאז תאונת הדרכים שלי
והוא כבר כמעט התגבר לגמרי ובסוף הוא נשבר, לא רציתי שהוא יגיע
לכאן עכשיו כי היו לו עוד חיים ארוכים אבל הוא נשבר, אבל לכו
תריבו עם אחד שהתאבד.
אחרי שהכול נרגע הדלקתי את הטלוויזיה והכנסתי את הקלטת
לווידיאו. הראתי לו את ההלוויה שלו ומה כולם עשו בלעדיו ביומים
האחרונים. הקלטתי את זה בשבילו כי ידעתי שהוא לא יספיק. אחרי
זה הלכנו לענני הצפיה לראות מה קורה בהווה. את העתיד אנחנו לא
יכולים לראות אבל אנחנו יכולים לקבל פקס עם התקציר. אנחנו
הולכים כל יום אחרי ארוחת צהריים לענני הצפיה ואת השאר מקליטים
ורואים בלילה, מלאכים לא צריכים שינה.
עכשיו אסף בוכה ואני איתו.
שנה אחרי שאסף הגיע לכאן נולד לנו מלאך קטן. אנחנו משפחה
מאושרת עכשיו, בנתיים אסף ואני הקמנו עסק משגשג, כמה חברים
שלנו הצתרפו אלינו וגם אמא שלי שמתה מסרטן.
שם למטה כבר התגברו אבל עדיין נזכרים מדי פעמים ונהיים עצובים.