לא ממש הכרתי אותו, אבל כשהוא מת, נראה כי כולם הכירו אותו כל
כך טוב, שזה היה מן הנדרש שגם אני אכיר אותו.  לא היה לי נעים
להתחיל לשאול שאלות עליו, אבל אני חושב שגם רובם פשוט זרמו עם
הקטע, והרגישו מחויבים להראות שהם מכירים אותו וכל זה, לי זה
נראה זול כל כך, אבל בכל זאת זרמתי גם אני.  לא היה לי מה
להגיד כששאלו אותי מה אני חושב על זה שהוא מת, מה יהיה עכשיו
בלעדיו, ואיך הדברים יתנהלו כשעכשיו הוא לא אתנו עוד, כל
השאלות האלה ששואלים כשמישהו שאתה ממש תלוי בו הולך מן העולם,
ואני לא הכרתי אותו. לא ידעתי מה להגיד, רק עשיתי עצמי בשוק
וכל זה, רק כדי לזרום.  
הלכתי להלוויה כמו כולם, עשרות אלפים הגיעו, ואני חשבתי שהיה
עדיף לעשות שתי הלוויות בכדי לא ליצור כאלה פקקים בדרך, אבל אז
חשבתי שזה לא ממש הגיוני, מה, יקברו אותו בשתי חלקים ויפתחו את
הקבר בפעם השנייה וכל זה.  כשהגעתי לשם היה אפשר לחשוב שמוכרים
במבצע חיי אלמוות או משהו כזה, היה תור עצום לקבר שלו, וכל אחד
החזיק באבן ביד, בכדי להרגיש שייך, לזרום.  
אני גם עמדתי שם, לא היה לי נעים לעמוד בצד ושכולם יסתכלו עליי
בכזה מן זלזול, לא מתאים לו לעמוד בתור כמו כולם, הם היו וודאי
חושבים, אז זרמתי.  בדרך חשבתי על מה אני הולך לעשות אחרי כל
זה, שבערב לא יהיה לי עם מי לצאת כי לכולם לא יהיה נעים, והם
יישבו כולם ביחד וידברו רק עליו.  אבל מה יגידו כבר, הם לא
הכירו אותו הריי, רק מהתמונות בטלוויזיה וממה שסיפרו עליו בכל
התשדירים ששדרו עוד מאתמול על חיו.  
אני נשמע אולי כאחד שמנותק מהעולם, או כאפתי חסר רגש כלפי המת,
אבל זה ממש לא כך, אני פשוט לא אוהב לזרום, הפעם זה מקרה יוצא
מן הכלל, הפעם אין לי ברירה כי כולם זורמים, ואני לא 'רוכב
בודד' או משהו דומה לזה.
מה אתם עומדים פה כמו עדר כבשים, שהולך אחריי הרועה, כי הרועה
בעצם מת, צאו מזה, צעקתי לעברם בלבי, זומבים קראתי להם, וגם
אני כזה עכשיו.  ההבדל היחיד ביני לכל השאר, היה שאני העמדתי
פנים כשייך, לא חשבתי כך, אבל זה נשמע תירוץ עלוב, באמת נכנעתי
לזרם, הפכתי לחלש כמו כולם.  
אני לא רשע, באמת שלא, זה לא כיף כשמישהו מת, לרגע אפשר להרגיש
עצובים, אבל יותר גרוע זה להיות דו פרצופים, ולזרום בנהר העמדת
הפנים.  הגיע לבסוף תורי, נעמדתי מול הקבר לרגע, שם של אדם שלא
הכרתי היה חקוק על האבן הקרה, יותר הוא לא ישוב, לא יצחק, לא
יוביל וינהיג, לא ישנה אקטיבית, לא שום דבר, לא היה איכפת לי
ממש.  הנחתי את האבן בצד כי כבר לא היה מקום על הקבר, והלכתי
משם.  בדרך לרכב דמעות מילאו את עיניי, כל הקטע של ה'ביחד',
כולם עצובים, כולם כואבים, לכולם הוא סימל משהו מיוחד, ואני,
אני הרגשתי לבד, למרות שזרמתי, ובאמת התאמצתי להיות עם כולם,
הבנתי שאני בעצם זורם לבד.