בשירותים ציבוריים בתוך קניון, אני מוצאת את עצמי, יושבת על
רצפת התא ביום בהיר אחד, ומקיאה.  אולי מאז שהייתי בת 12 לא
הקאתי הקאה לא רצונית, והיכן היא בוחרת לתקוף אותי? בשירותים
ציבוריים של קניון.
אני מאיה. אני בת 21 , וכמו שזה נראה לפי היום ולפי החששות
המקוננים כבר זמן מה בתוכי, אינני חיה לבד בתוך גופי.
הבחור - איתן. מנהל של חנות דיסקים של רשת מאד ידועה, וכוכב
עולה בפוטנציה. מנגן על בס להרכב כבר לא כל כך צעיר, הוא גם
כותב להם את רוב המילים ומלחין את רוב הלחנים. מוזיקאים
מוכשרים, ללא ספק עומדים אצלי בראש הרשימה.
אני, יש לי כרטיס טיסה לעוד חודש מהיום, לניו יורק. אני מתחילה
ללמוד שם תסריטאות. בכל אופן, זאת הייתה התוכנית...
בינתיים, בחצי שנה האחרונה, אני עובדת בחנות צילום. ככה הכרתי
את איתן, החנות שלו בקומה מעלינו.
מהשבוע הראשון לעבודה, הבחנתי בגבר השרמנטי, הפוסע לו באדישות
במסדרונות, עולה ויורד במדרגות הנעות... הוא הבחין בי גם.
מעולם לא עבר ליד החנות, בלי לתקוע בי מבט חודר שהיה מעביר
צמרמורות בכל גופי, מעלה סומק על לחיי. הוא הפך בשבילי לסיבה
העיקרית לקום בבוקר. כשהכל מסריח, ולא ישנתי, ואני לא מצליחה
לחסוך אגורה, המחשבה על המבטים החודרים של איתן, הייתה מגרדת
אותי מהמיטה, לתוך עולם המציאות, לתוך עוד יום שבו יכולות
הפנטזיות שלי מהלילה, אולי להתגשם. אולי היום.
היו לי כל מיני פנטזיות על איך שבדרך לשירותים, הוא יחטוף אותי
לאיזה תא ויבצע בי את זממו, ואני אחרי 15 דקות, אחזור סמוקת
לחיים ונרגשת אל לקוחותיי הנרגנים.

יום אחד העזתי, ניגשתי אליו באדישות נונשלנטית, משתדלת מאד
לשמור על מרכז יציב, ושאלתי אותו אם יש סיבה שהוא מסתכל עלי
כמו שהוא מסתכל. שאלה ישירה, מתוחכמת, ומחייבת המשך אופטימי
למערכת היחסים הוירטואלית שקיימת בינינו אצלי בראש.
הוא אמר שלא.
אומנם לא לפי התוכנית, אך אני עוד לא אמרתי נואש.
"חבל", הפטרתי, נשארת לעמוד במקומי. הצלחתי לגייס את כל שאריות
הביטחון העצמי שלי ולהסתכל לו ישר בעיניים. האדישות שלו, שהפכה
למבוכה, הפכה שוב לחיוך והוא שאל אם אני אוהבת ג'אז...
אפשר לא לאהוב ג'אז? בטח שאני אוהבת ג'אז.

פאב אדום בפלורנטין. להקת ג'אז מקומית שאני לא מכירה, והרבה
כוסות של יין אדום. היה ערב קסום ומעניין ומצחיק. ולא אמיתי.
והוא לא נגמר בסקס. נקודה לזכותי. נקודה לזכות איתן.
מאותו ערב, ראיתי אותו כל יום, ישנתי אצלו כל לילה שני. בדיוק
כמו בפנטזיות שלי, הגענו לעבודה יחד, ונפרדנו בנשיקה ליד
המדרגות הנעות של הקניון.
אני לא יודעת בן כמה הוא, אני די בטוחה שלפחות עשור שנים
מעליי. הוא לא יודע שאני נוסעת עוד חודש.
והיום הקאתי בשירותים של הקניון.

אני, אל תבינו אותי לא נכון. אני בחורה די פשוטה, כמו כולם
מחפשת ריגושים פה ושם, אבל רגועה, אתם יודעים. לא יוצאת מגדרי
בשביל זה.
אוהבת תשומת לב, אבל אני לא אחת שאשתגע בשביל ההכרה. בחורה
פשוטה, שלרוב קורים לה דברים פשוטים.
למקרה שלא הבנתם - להיכנס להריון, בגיל 21 מבחור מעל 30 שאני
לא לגמרי מכירה, זה לא ממש הסטייל שלי. בוא נגיד, אם צפוי שזה
יקרה למישהי - זאת לא אני.
מה עושים עם זה עכשיו? אין לי מושג.
כנראה שמה שעושים תמיד: חושבים על זה אחר כך.
הקמתי את עצמי מרצפת התא, יישרתי את בגדי, החלקתי את שערי,
יצאתי החוצה, שטפתי פנים וידיים, ובחזרה לעבודה. נחשוב על זה
אח"כ.
מאז ומעולם, סקארלט אוהרה הייתה מעין גיבורת ילדות שלי. לא
יכולתי להימנע מהדמיון הבולט בנינו ובצורת החשיבה של שתינו.
גם היא אהבה לחשוב על הדברים אח"כ. אחרי הכל מחר הוא יום חדש,
ולהחליט להחליט מחר זו החלטה הרבה יותר קלה מאשר להתמודד
עכשיו.
אז אני חוזרת לי לשלוותי , לחנות. איתן קורץ לי בדרך ממקדשו,
ואני מחייכת אליו בחזרה חיוך מצודד מלא סימפאטיה וההערצה.
אוי מה אני עושה?
אם הוא יציע לי להתחתן עכשיו, אני אסכים. זה נראה לכם מוגזם?
כמובן שבקול רם אני תמיד אומרת שהבחור לו אסכים להינשא יחיה
איתי לפחות שנתיים שלוש לפני שארשה לו להעלות בכלל את הרעיון
אבל בתוך תוכי - אני מרגישה מוכנה. רק שיבוא לו האביר על הסוס
הלבן ויישא אותי אל מתחת לחופה. יום החתונה שלי יהיה המאושר
בחיי, אין ספור פעמים תרגלתי מול המראה את פרצופי ההתרגשות
והשמחה והאהבה בהם אשתמש ביום הגדול.
אני כמעט רוצה להיות בהריון, רק בשביל לזרז את בואו של היום
הגדול. הלוואי והייתי חיה בתקופה יותר פרימיטיבית כשבאמת כך
היה נהוג.
אבל איתן, הוא רומנטי כמעט כמוני, למרות המראה הפוסט
אלכוהוליסטים אנונימיים שלו, והוא מחבב אותי מאד, והוא הומני
מאד ואם יידע שאני בהריון, הוא לא יחשוב פעמיים.  הוא ישמח
לאמץ אותי אל חיקו לעד ולגדל איתי משפחה קטנה ולהפוך את דירת
הרווקים המעופשת שלו לקן חמים ונעים.

צלצול הפלאפון מנער אותי מהחלומות בהקיץ, כמו עקיצת יתוש ביום
חורפי מתחת לשמיכת פוך. זאת אימא. היא לא מרגישה טוב. המקרר
מקולקל וכנראה שאכלה משהו לא טוב כי כל היום היא מקיאה. היא
שואלת אם אצלי הכל בסדר.

אנחה. הקלה מהולה באכזבה. כנראה שלא את בנו של המוסיקאי ההורס
אני נושאת בחיקי, אלא את שאריות החיידקים מיוגורט רע שאכלתי.
שלום לכם חיים פרימיטיביים ונישואים מאולצים. אני מחבקת בחזרה
את ניו יורק.