"יחד, לב אל לב, נפתח בתקווה..." מתנגן השיר בבוקר בהיר ושמשי.
אני מתעורר ומתארגן ליום חדש.
"בוקר טוב, פנינה" אמרתי עם חיוך ענקי על הפרצוף כשנעמדתי לידה
אחרי הליכה קצרה במסדרון החברה. כבר מהבוקר היתה לי הרגשה טובה
שזה הולך להיות יום מוצלח.
"בוקר טוב, שאולי", אמרה לי פנינה, בקול קצת מנומנם, עם ספל
הקפה  ביד בדרך ללגימה הבאה. "אתה קצת מאחר, שאולי.. אולי כדאי
שתזדרז".
"מאחר לאן?" שאלתי בתמיהה. שאולי לעולם לא מאחר, כולם יודעים
את זה.
"פגישת מנהלים", היא אמרה קצת בצורת שאלה, מנסה לרמוז שהיא
חושבת שאני צוחק.
"הקדימו את הפגישה? יום רביעי היום."
"חמישי, שאולי. והשעה שמונה עשרים ושמונה, אם תצליח לתפוס את
המעלית, עוד תספיק להגיע".
התבוננתי במרקע הטלוויזיה בחשדנות,  מנסה לשמוע מהקריינית היפה
מה התאריך היום. לקחתי צעד ענקי אחורה, שמתי יד על הפה ועצמתי
עיניים "יום חמישי, ה- 26 בספטמבר, והשעה שמונה וחצי".
"לא נורא, שאולי. תגיד שהיו פקקים".
"פנינה, את חייבת להגיד לי שמשהו לא בסדר. הלכתי לישון אתמול,
ביום שלישי בלילה, ואחרי שש שעות שינה מצוינות, עליי לציין,
התעוררתי ליום חמישי בבוקר."
פנינה חייכה ואמרה "אז כנראה שישנת יותר משש שעות. אבל זה
בסדר, שאולי. כשלא ראיתי אותך אתמול בעבודה, הנחתי שלקחת יום
חופש, כי ממילא היה יום מקצועי וכץ אמר שלא חובה לבוא".
"לא, לא. את לא מבינה. אני... לא חשוב. אני אדבר איתך אחר כך."
רצתי לכיוון המשרד של אורי, חברי הטוב מזה חמש עשרה שנה, שייעץ
לי, ויגיד לי אם איבדתי את דעתי או שהעולם כולו התארגן
בקונספירציה זדונית נגדי. "שאולי'לה, בוקר טוב! כבר התחלתי
לדאוג.. אתה יודע שאני לא יוצא לשום פגישה בלעדיך." הוא אמר
בחיוך ענקי. אלוהים יודע למה הוא שמח לראות אותי כל בוקר מחדש,
בהתחשב בעובדה שאין לי מראה כובש במיוחד, והוא נמשך למין
השני.
"תשמע, אורי.. משהו לא בסדר. אתה זוכר מה עשינו אתמול?" בדרך
כלל אחרי העבודה, אנחנו הולכים יחד לאיזה פאב, שותים כמה
בירות, ורק ככה מסיימים את היום.
"אתמול, לשם שינוי, התמזל מזלי. אני הייתי עסוק כל הלילה."
ופרץ צחוק יצא ממנו, אבל מהר מאוד נמחק החיוך מפניו כשהוא גילה
אותי עומד לפניו עם פרצוף תשעה באב. "מה קרה, שאולי? טבעו לך
הספינות? ערב אחד לא ישבנו אצל מרקו. וזה לא בגלל שלא התחשק
לי, פשוט היתה אצלי מישהי.. אתה יודע איך זה". ושוב הוא נתקל
בפרצוף המודאג, והפעם גם אמרתי "אני לא מבין איך זה יכול
להיות. אני פשוט לא יודע לאן הלך לי יום רביעי. אני יודע
כעובדה שלא ישנתי שלושים שעות, אורי, אתה חייב להאמין לי. ואין
לי שום זיכרון על אתמול. אני חושב שאני משתגע".

---
"שאולי? בוקר טוב. זאת עינת. אני שמחה שהצלחתי לתפוס אותך לפני
שיצאת לעבודה. מה שלומך?"
"בסדר. מה את עושה ערה בשעה כזאת?"
"מה? לא חשוב. תשמע. יש מסיבת טבע במדבר, שעתיים נסיעה. אתה
חייב לבוא איתי."
"חייב לבוא? אני? מסיבת טבע? עינת, מה קרה לך?"
"אתה חייב לבוא, כי אם לא תבוא, מה שסביר להניח שיקרה זה שאני
אקח יותר מדיי סמים, אני לא אדע מה קורה איתי, איזה בחור שעיר
יאנוס אותי, יכניס אותי להריון ואני אופיע לך בכניסה לדירה
המקסימה שלך מחר, בדיוק באותה שעה, עדיין חסרת אוריינטציה,
מבולבלת, מסוממת ואנוסה. אז לפחות אם תבוא איתי, לא יהיו לך
כאבי מצפון, ואני אוכל ללכת להיאנס לי בשקט בזמן שאתה בסביבה,
מוכן להחזיר אותי הביתה".
"אהה, אם ככה את שמה את זה.. יש לי  עבודה, עינת. אני באמת לא
יכול".
"עבודה.. כל החיים שלך אתה עובד, שאולי. ואני מקווה שלא תכעס,
אבל שאלתי את אורי מה התוכניות שלך להיום והוא אמר שיש יום
מקצועי, או משהו כזה, במשרד ולא חובה לבוא."
"וואו, ממש חקרת את זה לעומק. תגידי, אם כל כך חשוב לך לנסוע,
למה לא שאלת אותי כמה ימים קודם? שאני אוכל להתארגן או לפחות
למצוא תירוץ טוב לסרב לך לפני שאת מוצאת תירוץ יותר טוב לגרור
אותי איתך?"
"כי אני נורא רוצה שתבוא איתי. אני  צריכה אותך על תקן של יותר
מנהג ומשגיח אנסים, שאולי. זה בן זוג רוחני לערב אחד. ואין לך
מה לפחד שתהנה, זה יכול לעשות לך טוב. לא הכל צריך להיות
רשמי".
"נהיית יותר מדיי טובה בזה. מתי לאסוף אותך?"
"מה באמת?? איזה כייף! עוד שלוש שעות, אני אחכה לך למטה. מתה
עליך, ביי".

---
"בוקר טוב לכם, גבירותיי. אתם באיחור, אבל אני אסלח לכם." אמר
כץ, הבוס ה"כאילו-חבר-טוב-שלך".
"אני מתנצל, היו לי קצת עיכובים פנימיים היום". איפה שהוא
לאורך הדרך אימצתי לעצמי את שיטת ה"פוליטקלי קורקט".. ואם אני
יכול לתת הסבר מלוקק ועם זאת לשמור על חשאיות, אז זה עדיף
מהסבר ישיר שחושף אותך לגמרי. במיוחד כשזה מול כל 12 המנהלים.
"זה בסדר, שבו. יש לי כמה שאלות אליך, שאולי". הוא נעץ בי את
המבט של אני-הולך-לתקוע-אותך-בפינה-עכשיו, ואורי שם לי יד הכתף
לאות תנחומים. "מה חשבת על היום המקצועי אתמול? תן לי ניתוח
כללי, כזה. רק לקבל את הרושם שלך".
"לא הייתי נוכח אתמול, כץ. אנא קבל את התנצלותי. שוב. אבל אם
אני יכול להוסיף בסוגריים: על אף שלא הייתי פה, אני בטוח שהיה
יום יעיל ומרשים ביותר." אני שונא להתחנף, אבל לא היתה לי
ברירה. הוא ידע שלא הייתי, וזו היתה הדרך היחידה לצאת מזה.
"אני יודע שלא היית, שאולי. ואני חייב להודות שאני מאוכזב מזה
מאוד. לפחות תוכל לספק לי אינפורמציה על מה כן עשית אתמול?
לפחות שאני אדע שלא חסרת לי אתמול לשווא?" 12 מנהלים יושבים
מסביב לשולחן, ממתינים כבר שבע דקות שאני אכנס למשרד, שכל זה
כשלעצמו מעשה חסר תקדים, ועכשיו הם גם צריכים לשבת ולשמוע את
השיחה הילדותית הזאת, של חתול ועכבר, של "למה לא הכנת שיעורי
בית".
אורי התרומם ממקומו ואמר "אדוני, תסלח לי על ההפרעה, אבל אני
נאלץ לקחת אחריות על ידידי פה. הוא בילה את אתמול איתי." הוא
לקח הפסקה קצרה והוסיף "אמא שלי התאשפזה אתמול והיה לי חשוב
שהוא יהיה לידי".
"באמת, אורי? תדאג לתת לי את הפרטים שלה אחרי הפגישה היום,
ואני אדאג לשלוח לה פרחים".

---
אני מחליף בגדים. מחטט בארון, ושום דבר לא נראה לי "הולם"
למסיבת טבע. מה לעזאזל לובשים למסיבה כזאת? מעולם לא הייתי
באחת, והאמת שגם לא תיכננתי להיות. אבל עינת.. עינת חזרה מהודו
קצת יותר מדיי רוחנית לטעמי, והיא מוצאת רק דרך אחת להתחבר
לעצמה - מסיבות בלב המדבר, עם מאתיים זרים מסביב, לבושה בכל
דבר שהוא רחב ולבן.
הטלפון מצלצל, אבל אני מחליט שלא לענות. אם מישהו ישאל אותי מה
התוכניות שלי להיום, לא יהיה לי את האומץ לענות לו, ואולי כדאי
לשמור את כל ההסברים למחר. "שלום, הגעתם למזכירה של שאולי. אני
לא יכול לענות כרגע, אבל תשאירו הודעה, ואני אשתדל להתעלם"...
ביפ. "אוי, שאולי, תחליף את ההודעה הנוראית הזאת", הקול הפולני
של אמא שלי צץ בחלל הדירה, "בטח כבר נסעת לעבודה, אבל רציתי
להזמין אותך לארוחת ערב היום. לפני שאתה מוצא תירוץ להתחמק,
אני יודעת מראש שאין לך חברה, או אוכל בדירה, אז אני מצפה
לראות אותך כאן בשמונה. אל תאחר, אתה מכיר את אבא שלך". ללא
ספק עינת למדה את הטריקים שלה מאמא, והיא יודעת בדיוק מה צריך
להגיד ואיך להגיד בשביל לזכות בתשומת לבי, שתיהן יודעות.
אני נכנס לאוטו ומתניע, ברקע גלגל"צ, השדרנית נשמעת במצב רוח
טוב, אולי גם היא תבוא למסיבת טבע הערב.
עינת מחכה לי בפינה של הרחוב, עם תיק "ג'נספורט" מפוצץ. מה יש
לה לשים שם? אני עוצר לידה ופותח את החלון "צריכה טרמפ? אני
בדרך להיהרג במדבר עכשיו, שמעתי שיהיה להיט", עינת מחייכת אליי
ונכנסת לאוטו, "מתי תפסיק כבר עם הכבדות הזאת? יש הרבה אנשים
ליברליים בפסטיבלים האלה, אם אתה יודע למה אני מתכוונת, ואני
בטוחה שתמצא לך מישהי סופר ליברלית", היא אומרת עם יד על הירך
שלי, "סופר מסוממות, את מתכוונת? חשבתי שאני אמור לשמור מפני
אנשים שמנצלים בחורות כאלה, לא אחד שמזיין אותם", אני אומר
ומחליף תחנה. "שאולי, אין גבולות שם. אתה יכול לעשות מה שאתה
רוצה, עם מי שאתה רוצה, וכמה שאתה רוצה. תזכור את זה טוב-טוב,
ואל תיתן לאף אחד להרוס לך הערב."

---
"בוא הנה, אתה לא הולך לשום מקום. אנחנו צריכים לדבר, ולך יש
הרבה מה להגיד לי", אורי אמר בטון קצת כועס, עם האצבע למעלה,
והגבות מקובצות שיצרו את המראה הסמכותי. נכנסנו למשרד שלו,
והוא התחיל ללכת הלוך חזור ליד השולחן שלו, מביט מדיי פעם מחוץ
לחלון. "נו, למה אתה מחכה? אני רוצה לדעת הכל. כץ הולך לשלוח
פרחים לכבוד המחלה הדמיונית של אמא שלי, לא בשביל שתוכל לשבת
פה בשקט".
"אני לא יודע מה להגיד לך, אורי. אני אובד עצות בדיוק כמוך.
תודה שכיסית עליי בפגישה היום, אבל אין לי הסבר בשבילך, אין לי
אפילו הסבר בשבילי." הרגשתי כאילו אני מוכן לבכות, כמו ילד
קטן, פשוט לשבת בכיסא הגדול  וליבב.
"אוקיי, בוא נעשה את לאט לאט. קמת אתמול בבוקר...-",
"לא, קמתי היום בבוקר. אין אתמול בבוקר. אין אתמול בכלל. אני
לא יודע לאן היום הזה נעלם. פשוט אין יום רביעי". קטעתי אותו
באמצע, לפני שהוא ירגיש חכם ויתחיל לשחק את תפקיד עורך הדין
שהוא תמיד רצה.
"אין אתמול. אין יום רביעי. אולי אתה רוצה לדבר עם דר' שטרן?
הוא מצוין, באמת. פטר לי את כל הבעיות."
"אני לא צריך פסיכולוג, אורי. אני צריך ללכת לישון, ולהתעורר
עם הזיכרון שלי בחזרה".
הרגשתי את עצמי רועד קצת, עושה תנועות מהירות עם הידיים, זז
קדימה ואחורה בכיסא.
"אז לך לישון באמת. אני אתקשר אליך עוד שלוש שעות, להעיר אותך,
ואתה תהיה מוכן לספר לי מה היה אתמול. אני דואג לך, שאולי,
תזכור את זה, אני רוצה לגלות מה היה אתמול בדיוק כמוך."
אורי התכוון לזה רק בחצי לב. בחצי השני הוא פשוט היה סקרן,
בנוסף לזה שהוא דאג מכץ שעוד מסוגל ללכת לבקר את האמא הדמיונית
של אורי שמתה לפני חמש שנים, בבית חולים, רק בשביל להוכיח שהוא
אדם טוב.

---
אנחנו נוסעים באוטו כבר שלוש שעות. ברקע מתנגן הגרסה המקוצרת
של "נובמבר ריין", השיר שעינת כל כך אוהבת, ילדת נובמבר
בעצמה.
היא מתעוררת עכשיו, עם חיוך מקסים. "פעם שנייה ביומיים", היא
אומרת ומעבירה ידיים בשיער.
"על מה את מדברת?", אני שואל,
"פעם שנייה שאני מתעוררת לשיר הזה. אתמול זה ניגן ברדיו-שעון
מעורר שלי, והיום ברדיו שלך. זה בודהה שלח לי במתנה, הוא גם
יודע שזה השיר האהוב שלי", היא פותחת חלון ומדליקה סיגריה.
נראה כאילו הכל בזמן האחרון הוא סביב הבודהה שלה, שאף אחד לא
יודע באיזה שלב הפך להיות שלה, אבל ככה היא מגדירה אותו.
"אולי תבקשי מבודהה שימלא לי קצת את המיכל, עוד מעט נגמר
הדלק", אני אומר וקורץ.
"אל תהיה מגוחך, שאולי. בודהה לא היה עושה את זה. ממש הגזמת
הפעם", היא אומרת ברצינות מוחלטת. פתאום אני המגוחך והיא
הרציונאלית.
עוצרים לתדלק. עינת הולכת לשירותים, וחוזרת עם בקבוק קולה קטן.
"חילקו שם בחינם? אולי גם אני אלך", אני אומר לה. היא מחייכת
אליי ונכנסת לאוטו.
אחרי שעתיים היא פותחת את המפה. "נזכרת קצת מאוחר מדיי, לא?
חשבתי שאמרת שאת יודעת את הדרך בעל פה", אני אומר בטון קצת
כועס.
"אני רק בודקת, אל תדאג. אנחנו בדרך הנכונה. חוץ מזה, שעד שלא
מחשיך, אנחנו נהיה בסדר". היא מסתכלת על המפה הפוך, אני לא
אומר כלום, רק מחייך לעצמי.
"אני חושבת שאנחנו נוסעים הפוך, שאולי.. אבל איך זה יכול
להיות?" היא אומרת. "בתור אחת שחזרה מהודו, את צריכה לדעת שלא
תמיד את הולכת נגד הזרם, לפעמים הזרם הולך לנגדך", היא נועצת
בי מבט שואל, "תהפכי את המפה, ילדונת".
השקיעה מגיעה. "אנחנו ממש קרובים", היא ממשיכה להגיד כל חמש
דקות בדיוק, עדיין לא מבינה שזה לא משפיע עליי.
"אולי תרימי טלפון למישהו שיידע לכוון אותנו?" אני אומר.
"אתה תכעס, אבל שכחתי אותו אצל ידיד שלי", היא עונה בקול
ילדותי שמונע ממני את היכולת אפילו לחשוב על לכעוס עליה.

---
חזרתי הביתה ורצתי למקלחת. עשיתי אחת ארוכה ומושקעת, מנסה
לשטוף ממני את כל השכחה, ולצאת מהמקלחת עם הזיכרון המלא שלי.
יצאתי והלכתי לכיוון המטבח, להכין לי קפה. אומנם רציתי לישון,
אבל הייתי צריך איזשהו סם חוקי שיבהיר לי דברים. בדרך למטבח
הבחנתי במזכירה מהבהבת. לחצתי על הכפתור " אוי, שאולי, תחליף
את ההודעה הנוראית הזאת. בטח כבר נסעת לעבודה, אבל רציתי
להזמין אותך לארוחת ערב היום. לפני שאתה מוצא תירוץ להתחמק,
אני יודעת מראש שאין לך חברה, או אוכל בדירה, אז אני מצפה
לראות אותך כאן בשמונה. אל תאחר, אתה מכיר את אבא שלך". ארוחת
ערב? הייתי חייב לבדוק.
הרמתי טלפון לאמא שלי "אמא, מה שלומך? את עסוקה?" שאלתי,
"לא, שאולי, אף פעם לא עסוקה בשבילך. אתה בבית?" היא אמרה בקול
לא סבלני, קצת חשדני.
"כן, יום קצר." השבתי.
"מוזר, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיה לך יום קצר ובחרת
להתקשר אליי. אבל ההתנהגות שלך בזמן האחרון היא בכלל מוזרה, אז
אני לא מתפלאת". היא המשיכה עם הקול העוקצני.
"למה מוזר?" שאלתי בתום לב.
"תפסיק שאולי. בשביל מה התקשרת? לתת תירוץ לאתמול? את זה היית
צריך לעשות עד שבע וחצי אתמול, ולא עכשיו. היו פה אנשים, רצו
לפגוש אותך. זו אומנם היתה התרעה קצרה, אבל חשבתי שתוכל לעמוד
בזה. כנראה שטעיתי". פולניה תמיד תהיה פולניה.
ניסיתי לצאת מזה יפה, אבל ידעתי שאין לי זמן לזה. הייתי צריך
לעשות איקס על האפשרות של ההורים, ולהמשיך הלאה. איך אני יכול
ללכת לישון ככה? בחיים זה לא יצליח.
אולי אני צריך להתקשר לעינת.

---
כבר חושך מוחלט. אני מוצא בעצמי אומץ לא מוסבר, וממשיך לנסוע
בדרכי אפר, למרות שמזמן אבדו תקוותי, וחוץ מללכת לאיבוד, אני
לא מצפה ללכת לשום מקום אחר. עינת מסתכלת במפה כבר שעות,
מתוסכלת כמעט כמוני, כוססת ציפורניים בעצבנות. פתאום היא
מסתובבת אליי ואומרת "אני לא מבינה את זה. זה היה אמור להיות
פה. בחיי, שאולי, פה. ולא טעיתי בתאריך או בשעה, אני חיה בשביל
המסיבות האלה, לא יכול להיות שטעיתי. הנה,  תראה את ההזמנה",
היא מושיטה אליי פתק מקומט וקטן, שעליו עלה ירוק וכתב צהוב.
"מסיבה שלא תרצו לפספס!" היה כתוב בגדול.
"תשמעי, עינת, נהגתי עד לפה, ואין לי כוח אפילו לריב. אז אם את
מוכנה לוותר על המסיבה, אני מוכן לעשות אחורה פנה ולחזור
הביתה. אני יודע שהמסיבה חשובה לך, אבל השעה אחת ועדיין לא
מצאנו כלום." אני אומר ולא מוריד את העיניים ממנה, מחכה לגזר
הדין.
"שאולי, תסתכל! אתה רואה את האור שם? זה שם!" היא אומרת
בהתרגשות ונותנת לי חיבוק. אני מחייך ומסתכל קדימה. חיוך עייף,
וחצי מזויף. הייתי מעדיף לנהוג הביתה מאשר להיות במסיבה, אבל
אם אנחנו כבר כאן...
"אני לא רוצה להישמע מוזר או משהו, אבל זה נראה כאילו המסיבה
מתקרבת אלינו, ולא להיפך". אני אומר ובוהה קדימה. כדור אור לבן
מהבהב נראה כאילו הוא גדל מרגע לרגע, בלי שהאוטו מתקדם
מילימטר.
"מה זאת אומרת? תקשיב, אני שמחה שנכנסת לקטע, אבל חכה עם
הטריפים למסיבה עצמה, לא לפני. יאללה, סע." היא עדיין לגמרי
באקסטזה להגיע למסיבה, אין לי שום דבר להגיד שיכול לשכנע
אותה.
אני נכנע ומתקדם.
פתאום פנצ'ר. עינת נאנחת ורצה החוצה. "לאן את הולכת?" אני צועק
אחריה.
"להחליף את הגלגל. גם נשים יודעות לעשות את זה, אתה יודע..."
אני רואה את הפרצוף שלה נהיה אדום מול הפנסים של המכונית. "אני
אעשה את זה, עזבי", אני אומר לה ומתחיל להבריג החוצה את
הברגים.
עינת פתאום תופסת אותי ביד ואומרת "שאולי, אולי המסיבה באמת
באה אלינו..."
אני נעמד לידה. שנינו מסתכלים קדימה, המומים ופעורי פה. אני שם
את יד ימין מעל העיניים, לחסום את כל האור שמגיע לכיווננו.
עינת מתקדמת לכיוון האור בצעדים קטנים. הבגדים שלה נראים לבנים
מתמיד. אני רוצה להגיד לה להישאר קרובה אליי, אבל לא מצליח
לדבר.

---
יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. פתאום קפץ לי לראש "מה אתה
עושה?! אתה לא מעשן!". כיביתי את הסיגריה ונכנסתי מבוהל פנימה.
עכשיו הייתי בטוח מתמיד שיש לכל זה קשר לעינת, אחותי "המנוסה",
ושאני חייב להתקשר אליה.
הטלפון עשה צליל חיוג, אבל לא היה מענה בצד השני של הקו.
ניסיתי לחשוב מה מספר הנייד שלה, אבל לא הצלחתי להיזכר.
הטלפון צלצל מייד אחרי שהורדתי  את השפופרת. "הלו?" אני אמרתי
באיטיות, ובחוסר ביטחון, חושש מהמידע שהשיחה הזאת עלולה לחשוף
בפני. "שאולי, אני רואה שהגעת הביתה בשלום. רק רציתי לבדוק.
אתה יכול ללכת לישון עכשיו. נדבר אחר כך", אורי אמר במהירות,
נראה שהוא באמצע משהו, ורק רצה לבדוק לשלומי.
"אורי, אני חושב שלא כדאי שאני אישן עכשיו. יש לך את הנייד של
אחותי במקרה?" קיוויתי שהוא עדיין שמר את הטלפון שלה מהתקופה
שהם היו ביחד. "כן, יש. אתה רושם?" כתבתי את המספר וניתקתי עם
אורי. הוא הציע לבוא להיות איתי, ולוודא שאני לא הורג את עצמי
או משהו, אבל סירבתי.
התקשרתי לנייד של עינת. קול מנומנם וגברי ענה. "זה לא עינת",
אמר וניתק. התקשרתי שוב. "הערת אותי, בנאדם, ועינת לא פה. תוכל
להתקשר אחר כך?" היה נשמע כאילו היה עדיין ישן.
"אני מצטער שהערתי אותך, אני פשוט מחפש את עינת. אתה יודע איפה
היא אולי?" שאלתי.
"אחי, כל מה שאני יודע זה שהמסוממת הקטנה שכחה פה את הפלאפון
שלה, ואני כמו סמרטוט עונה לטלפונים. אה, שכחתי לשאול - אתה
רוצה שאני אכתוב לה פתק קטן? להשאיר לה הודעה? השתכללתי, שמתי
פתקים פה ליד", הוא אמר. הוא היה דווקא מצחיק, אבל לא היה לי
זמן לצחוקים. "לא, זה בסדר. תודה בכל מקרה. אם אתה שומע מעינת,
תגיד לה להתקשר לשאולי, בסדר?" ביקשתי.
"שאולי? מה זה השם הזה? נולדת במאה הקודמת? טוב, בסדר,
קיבוצניק, אני אגיד לה. צ'או", הוא אמר וניתק.
הרגשתי אובד עצות עוד יותר ממקודם. את הצעד הבא לא ידעתי, אבל
הייתי צריך לחשוב מהר.

---
אני פותח עיניים בחדר צהבהב עם חלונות ענקיים. אני לא מצליח
לקבוע איפה נגמר הקיר ומתחילה התקרה, האור החזק מטשטש הכל. אני
גם לא מצליח למצוא מאיפה בא האור, נראה כאילו הוא פשוט אור,
בלי מקור, בלי מנורה, בלי כלום.
"שלום לך, שאולי", אומר לי יצור שקוף, בגובה מטר וחצי, עם שתי
ידיים ושתי רגליים, הפנים שלו חסרות כל איברים, פשוט חלק.
מסביבו הילה בצבע סגול יפהפה.
"איפה אני?", זה כל מה שאני מצליח לשאול, "ומי אתה? איך ידעת
שקוראים לי שאולי?"
"או, הנה זה התחיל. K7  תביא לו איזה משהו לשתות. קולה אתה
אוהב?" הוא אומר לי.
"כן, תודה", אני אומר. אבל כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה
איפה עינת.
"היא בחדר ליד. לה יש לא פחות שאלות, אז אל  תרגיש רע, רק תן
לי לדבר ואחר כך, אם תתנהג יפה, אני אתן לך לשאול שאלות,
בסדר?" הוא אומר. אני מרגיש כאילו שהוא מחייך אליי, למרות שאין
לו פה, וכאילו הוא קורץ לי, למרות שאין לו עיניים.
"אתה אדיוט" הוא אומר לי.
"סליחה?" אני שואל, המום לגמרי.
"אה, לא. לא התכוונתי לזה במובן הזה. התכוונתי לזה במובן של
טיפש", הוא אומר.
"כן, זה מה שחשבתי. ותודה לך", אני עונה.
"תן לי להסביר. אני וחבריי לכוכב, אחראים על הכוכב שלכם. כל
אחד מאיתנו מקבל בשלב מסוים תיקייה, עם הרבה ניירת, ותפקידו
להשגיח על קבוצת האנשים שמפורטים לו בתיקייה. התמזל מזלך
וקיבלת אותי. אתה יכול לקרוא לי 'המלאך השומר שלך', אבל אני
אסתפק בשימי."
"שימי? מאיפה השם?" אני שואל.
"זה לא השם האמיתי שלי, אבל אני אתן לך לקרוא לי ככה, שיהיה לך
קל." הוא אומר.
"שמעתי איך שקראת להוא, K7 , לא נשמע מסובך מדיי" אני אומר.
"לא, לא, לא.. K7 זה מה ששמעת אולי, אבל זה לא מה שאמרתי. השם
שלו מורכב מחמש עשרה הברות שונות שבני אדם לא מסוגלים לבטא.
החלק היחיד שאתם כן יכולים לבטא זה מה ששמעת. אתה מבין, כל מה
שאנשים לא רואים בעיניים, או שומעים באוזניים, או מרגישים
בידיים, או לועסים עם השיניים - לא קיים. ולכן אתה טיפש.
אני לא מאשים אותך בטיפשותך. אבל בני האדם התפתחו להיות
אגואיסטים לא קטנים. לא מאמינים באלוהים, לא מאמינים בעב"מים,
נקרא לזה, לא מאמינים בכלום חוץ ממה שפרוש להם מול העיניים."
הוא אומר.
"אתה מנסה להגיד שיש אלוהים?" אני שואל.
"שאולי, קראתי לך טיפש, תוכיח שאני טועה. אל  תשאל שאלות שלא
תקבל עליהן תשובה. בכל מקרה, הסיבה שאני כאן, היא שסטית
מיעדך". הוא אומר.
כל מה שאני מצליח לחשוב זה שלא הייתי צריך ללכת למסיבת טבע
הזו, "ומהו יעדי?" אני שואל.
"הטעות היא לא שנסעת למסיבה. וזה מעבר לזה שאתה לא מאמין
בכלום. הפסקת לחפש. חלק יגידו שהתכונה האנושית, אף פעם לא
להיות מסופק ותמיד לרצות יותר, היא תכונה איומה. אבל אנחנו
חושבים להיפך; זו תכונה מדהימה שרק תגרום לאנושות לגלות יותר,
להבין יותר, לחפש. כל הזמן לחפש. ואתה התחלת לקבל את החיים שלך
כמובן מאליו. אתה אומר שאתה נהנה לעבוד, אבל בלילה אתה חולם על
טיול ארוך, על הפסקה. אתה אומר שלא מפריע לך להיות לבד, אבל
אתה לפעמים נרדם בבכי מהבדידות". אני משפיל מבט והוא ממשיך
"אתה לא צריך להתבייש בזה. אתה צריך להתבייש בעובדה שאתה כבר
לא מחפש".
"אז מה אני צריך לעשות? לקנות כרטיס ולחפש חברה?" אני שואל.
"לא, שאולי. אתה רואה למה אתה טיפש? כי אתה נטפל למילים
הקטנות. אני לא רוצה שתצטט אותי, אני רוצה שתבין מה שאני אומר
ברמה אחת גבוהה יותר. מתי הפעם האחרונה שהיית בים?" הוא שואל.
"אני לא זוכר. מזמן. מה יש בים?" אני משיב.
"מים, במיוחד בפרופורציות גדולות, הוא מעין כוח גשמי. הרבה
אנשים מצאו את מה שחיפשו בים. למה אתה חושב שיש הרבה ספינות
שנעלמות ולא חוזרות, בלי להשאיר שום סימן מאחוריהן? כי האנשים
שעליהן מצאו משהו אחר, משהו יותר טוב. אני לא מנסה לרמוז שתאבד
לך בים, אבל לך תחפש שם תשובות.
שאולי, תשובות נמצאות בכל מקום. ונתתי לך דוגמא שנכונה לגביי
כולם, אבל יש מקומות שנכונים רק לגביך. את זה אתה חייב למצוא,
ואת זה אני לא יכול להגיד לך". הוא אומר.
"למה לא? אני יודע שאני לא מאושר, אני לא צריך אותך בשביל
שתגיד לי את זה. אבל אם כבר התחלת, אני מבקש שתסיים". אני
אומר, משתדל שלא להתרגש.
"אבל זו לא התשובה, שאולי, זו הנקודה. זו הדרך. ואת הדרך הזאת
אתה חייב לעשות לבד. החיים עצמם הם דרך אחת גדולה, אם זה לא
חשוב לך, בשביל מה אתה חי בכלל? אתה יכול לדלג על החלק המיותר
הזה, אני יכול להרוג אותך עכשיו, ואולי בעולם הבא תהיה מאושר.
אבל אני לא אהרוג אותך כמו שאני לא אתן לך תשובות. אני פה
בשביל לכוון אותך." הוא אומר.
אני נאנח ומסתכל עליו, מסתכל על החדר. אחרי מספר דקות של
נשימות עמוקות אני שואל "אז מה כן אתה יכול להגיד לי?".
"אני יכול להגיד לך, שכמו שב"מטריקס" הוא שמע שהוא לא האחד כי
זה מה שהוא היה צריך לשמוע בשביל להוכיח אחרת, ככה גם אתה לא
טיפש. זה אני מבטיח לך."
"ראית את הסרט?"
"אלא מה? סרט ענק. ומאיפה אתה חושב באה ההשראה? מהחיפוש. כל
דבר טוב עולם הזה בא מחיפוש. יוצר הסרט עבר מספיק בשביל ליצור
משהו שלרוב האנשים נחשב כטוב. בין אם אתה מסכים או לא, זה לא
משנה. מה שמשנה הוא, שברגע שאתה יוצר משהו, או מבין משהו
שמספיק טוב בשביל לגרום לך להיות מאושר מעצמך, אני יכול לסמן
לך וי גדול בתיקייה שלי, ואתה יכול להמשיך הלאה ליעד הבא".
"אמרת שסטיתי ממסלולי. מתי הייתי על המסלול, ומתי סטיתי
ממנו?"
"אתה בנאדם אחר עכשיו, שאולי. אתה בוגר. כשאתה ילד, זה קל
להישאר במסלול, כי אתה עדיין טהור, ולמרות שחושבים שילדים
מושפעים מבחוץ, הם הכי מושפעים מבפנים. מהאמת, מהטוהר, מהנכון.
אבל אתה כבר לא ילד, וכשאני אומר שאתה סוטה מהמסלול, אני
מתכוון שהתרחקת מהרמזים שמונחים לפניך לאורך הדרך יותר מדיי,
והגיע הזמן ללכת כמה צעדים אחורה. יש הרבה צמתים, ללא ספק, אבל
כמו שבסרט 'שרק' החמור החמוד אומר "when there' s a will,
there's a way". יש לך נכונות, שאולי?"
אני פתאום מרגיש כאילו אני נשאב, ללא כאב, ללא תזוזה של הגוף
שלי. החדר מתרחק ממני במהירות עצומה, אבל אני לא מרגיש כלום
פיזית, רק רואה.

---
על כיסא העץ הגדול שלי נחו בגדי ספורט, מכנס שחור וחולצה לבנה.
מזמן כבר לא הייתי בחדר כושר, המשרד דורש ממני חליפה ועניבה -
לא הצלחתי להבין מתי היתה הפעם האחרונה שלבשתי את הבגדים
האלה.
ואיך לא ראיתי את זה בבוקר כשהתעוררתי?
הרמתי את החולצה והרחתי אותה, בניסיון להבין איפה הייתי.
החולצה הריחה כאילו הרגע יצאה מהכביסה.
הרמתי את המכנס וניערתי אותו קצת.
מהכיס נפלה תמונה. הרמתי אותה, היא היתה הפוכה, והיה כתוב
"שאולי, קיימת ואוהבת לנצח, עינת."
---
אני עומד מול מסילה בשיפוע עולה, מחוץ לחללית. עינת עומדת
למעלה, בקצה השני. היא מחייכת חיוך ענקי ורגוע. אני מתקדם
לעברה והיא לעברי. אנחנו מתחבקים.
היא מציעה לי סיגריה, וכרגע זה נשמע לי רעיון מצוין. אנחנו
עומדים בשקט ומעשנים.
"אתה רוצה לזכור או לשכוח, שאולי שלי?" היא אומרת.
"לשכוח. אני רוצה לגלות את הכל לבד, מחדש." אני אומר.
היא שוב מחייכת, ומזילה דמעה. היא נותנת לי חיבוק ולוקחת לי את
היד.
"אני מאושרת לשמוע את זה. ואני אוהבת אותך. לא תשכח אותי,
נכון?" היא אומרת.
"אף פעם לא", אני מוחץ לה את היד ומזיל דמעה בעצמי.
ללא צורך במילים אני יודע בדיוק מה מתנהל פה. היא החליטה שהיא
לא באה איתי הביתה.
"תעצום עיניים, אח אהוב שלי. פה נגמר החלום, ועוד מעט מתחיל
המסע שלך. תהיה חזק, תהיה פתוח, תזרום. אני תמיד איתך..."