השעה 10:30 .זהו הוא הלך, רק אלוהים יודע מתי הוא יחזור, וגם
אם יחזור אלי  הדברים בודאי ישתנו, איפה אני אהיה ,איך הוא
יהיה.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם,וידאתי שהפלאפון מחובר לחשמל
שהבטריה מלאה ושהקליטה מרבית,אבל כלום, אפילו שמתי את הווליום
על העוצמה הכי חזקה ועדיין שום צילצול,בדקתי אם יש הודעה שוב
ושוב אבל המזכירה ענתה שאין שום הודעה חדשה ושאני אפסיק להציק
לה כבר.חשבתי ,אולי פיספסתי, אולי לא הייתה קליטה, הרי לא
הגיוני שהוא יטוס בלי לומר שלום הוא גם אמר שיתקשר.
אחרי היאוש ניסיתי לחייג אליו אבל הוא לא היה זמין.
אני מסתכלת מבעד לחלון.הרחוב שקט,רוח קרירה נושבת ונכנסת
לחדר,גם ככה קר לי.אני סוגרת את החלון.
ידעתי שזה מה שיקרה ,אני לא מבינה למה אני כ"כ מופתעת,למה זה
כ"כ כואב,צילצול,אני רצה לענות,כן  אמא , לא הכל בסדר, כביסה
כן אני אוריד ,לא עדיין לא יורד גשם.
אז מה עכשיו,כרגיל ממשיכים, הכי חשוב לא להיעצר,כי אז מי יודע
מה יתגלה מה יחשף.הלכתי להוריד כביסה.
בין אטב לאטב חלחלו ללא אישור מחשבות לראשי,למה אני בעצם רוצה
אותו,למה אני צריכה את כל הבילבול הזה, שבלונה נשית עברה
במוחי, הניתוח האינסופי של דברי היומיום והזוגיות,במעין חזרה
מעגלית,חפשתי משהו כדי לשבור את המעגל.
התחלתי לחשוב מה היה לפני-כן,ונזכרתי שלא היה כ"כ טוב אבל גם
לא היה רע,צריך לדעת להעריך את מה שיש , זו התורה,ונתרגל כן
כן, כמו שמתרגלים לכל דבר ,אם יש משהו שלמדתי זה שבני-אדם
מתרגלים לכל דבר רע או טוב,השאלה היא כמה זמן זה יקח להם ,לדבר
טוב מתרגלים מהר מאוד ,מהר מדי.
בקצה החצר בתוך הכלוב הענק היו ביצים חדשות וציוץ  גוזלים עלה
מבעד לקופסת העץ הדקיקה. נכנסתי פנימה.
הורד ניצב זקוף על השולחן, ניגשתי להריח אותו, איך הוא ידע
חשבתי לעצמי,הרי לא אמרתי לו,בדקתי שוב אם יש הודעה חדשה
ונענתי בשלילה.אולי הייתי צריכה להתקשר בבוקר לפני כל
הבלאגן,אבל הם בכלל לא מכירים אותי ,זה היה רק יוצר
בילבול,ואולי כעס מצידו.הרגשת חוסר סגירה הציפה אותי.
הלב הוא איבר משונה,באותה מהירות בה הוא יכול להישבר לרסיסים
קטנים של כאב,הוא מסוגל להתמלות באושר,אושר טהור,הגורם לשרירי
הלחיים לנשוק לעיניים.
ומי שולט בו? אולי אנשי אמונה ותיקים שאימנו את עצמם שנים על
גביי שנים,בודהיסיטים במקדש נידח באמצע נוף פראי,רבנים מוצפי
חוכמה בליל מקוה קפוא אבל אני ,בטח שלא אני.בשלי שולטים גורמים
אחרים ,חלקם חשובים יותר חלקם לא חשובים.אבל לא אני.זה ישתנה.
רצים לי בראש כל מיני תסריטים , אני לא שולטת בזה, אני ממציאה
כל מיני סיבות, ,הוא לא יכל ,הוא לא היה זמין ,היו אצלו חברים
,זה בכוונה ,כדי שהמעגל לא יסגר.
אני מרימה את השפורפרת ומחייגת,מה שלומך? יופי, כן הוא טס אבל
הוא לא התקשר  להגיד שלום,כן זה חיסרון,הבעיה היא שזה לא מוריד
מכמות הגעגועים,אני יודעת אני אמשיך הלאה,החיים ממשיכים,הזמן
מרפא.נכון.ניפגש.
כעבור שבוע סידרתי את הארון ,רוח במידה נעימה  נשבה בבית, רוח
של התרגלות ,צלצול פלאפון קטע את השלווה,שלום,אני לא שומעת,מה,
אני לא מאמינה, מה שלומך? גם אני, אז הכל בסדר,אתה נהנה,מה,אתה
מתנתק.דממה.
ואני אפילו לא ידעתי  עד כמה הפלאפון שלי היה זמין.