המדרון נראה כאינסופי לאבנים הקטנות המתגלגלות בו בסבל רב. הן
נופלות ונחבטות אחת בשניה, גרגרי חול דביקים נצמדים אליהם
כזבוב לבהמה והסלעים הגדולים מתגרים בהם ושמחים לאידם של
הנופלים בחוסר אונים.
והמדרון- אינסופי.
משני צדדיו מתנשאים לגובה עצים בעלי גזעים חומים ובראשם עלווה
ירוקה שופעת חיים. לרגליהם הנטועות אבנים בנות מזל נחות בצל
הקריר ושמחות על כך שתפסו תנופה עם זרם מים מקרי והגיעו למקום
מבטחים. רק לעתים רחוקות חושבות הן על מה שהפסידו בכך שלא
הגיעו לתחתית. הן שמחות עד מאוד שהגיעו למקום נוח שכזה, דבר
שרובן לא מצליחות לבצע, והן עוברות מסע ייסורים זה עד שהן
מגיעות למדבר ומצטרפות לחברותיהן שעברו זה מכבר מסע זה.
כל אבן בשלב מסוים בחייה הארוכים מנשוא תאלץ לעזוב את מעונה
הקבוע במרומי הצוק ולרדת במדרון הנורא והאיום. אף אחת לא יודעת
מה יש למטה- רק שמועות שונות ומשונות מסתובבות מפה לאוזן, או
ידיעות של נועזות שהתקרבו אל שפת הצוק והביטו בעוז לתחתית כשהן
מסתכנות בנפילה הכרוכה בהתפוררות ומוות. מלבד חדשות אלה אינן
יודעות מה צפוי להן, וכל חייהן הן חיות בצפייה אל הלא נודע, אל
הרגע בו יבוא  תורן להתגלגל במדרון האינסופי ולהצטרף לאחיותיהן
הותיקות. הכמיהה אל הלא נודע מביאה אותן במרוצת הזמן לרצות
לקרב את רגע ההשתלבות בזרם המתגלגלות, אולם הפחד מפניו הוא זה
שמשאיר אותן ומאט את קצב התקדמותן לפתח היציאה.
החיים במשך אלפי שנים בצפיפות נוראה ליד אלפים ומיליונים כמותן
מביא לעיתים לא רחוקות לשיגעון ולא מעטות מתקרבות באופן מסוכן
לקצה ומתרסקות לפירורים טרם הגיעו לתחתית. סופן של רבות הוא רע
ומר בעוד אלה שמגלות עוז רוח, לא פורשות באמצע, שורדות ומגיעות
לקצה- נהנות מחיים ארוכים בגן העדן לאבנים.