כשהגיעה בתיה לסניף היה ברור שהמצב השתנה. בתיה הייתה שונה
משאר הבנות שבאו לקבל את המשרה הפופולארית אז - קופאי, או
בשמה הממוסחר: כספר.
רוב הבנות שהגיעו לסניף היו צעירות בגיל 20-25, שזה עתה סיימו

ללמוד או לשרת בצבא. משרת הכספר הייתה עבורן משרת מעבר. הן
תכננו להישאר בתפקיד זה שנה לכל היותר ואחר כך לקבל תפקיד
"חשוב" יותר. הן היו גם מאד אגרסיביות והפריעו להטמעת הדעה
הרווחת כי חלק מהלקוחות שנוטים להתרגז בבואם לסניף, ימתנו את
רוגזם אם מולן תשב אישה עדינה ושקטה.
בתיה הייתה היוצא מהכלל שהצדיקה את הדעה הרווחת והתבלטה מאד
לטובה. היא הייתה מבוגרת ב-5 שנים מהיתר, מאופקת מנומסת,
דיבורה היה שקט והחלטי. היא מעולם לא אמרה חלקי משפט. היא
חשבה לפני המענה ואחר כך דיברה ברצף וברהיטות.
בתיה, בשונה משאר הכספריות, הייתה נשואה. נתון חשוב לבנק שמרן

שמעדיף שעובדיו, העוסקים בספירת כסף, יהיו ממוסדים. הרצינות
והנועם שאפיינו את התבטאותה, והאופן המסודר בו ניהלה את תחום
עבודתה בקופה הפכו אותה תוך מספר חודשים לאחראית הכספריות.
הן קיבלו אותה כאחות בוגרת. עמה התייעצו, והיא גם תאמה את
ההיעדרויות וימי החופשה שלהן בדלפק הקופות.  
גם הלקוחות אהבו את הכספרית היעילה והמנומסת והתור ליד העמדה
שלה, בקצה הדלפק של הכספריות, היה תמיד ארוך יותר, אולם, גם
התקדם במהירות רבה.
בשיחות שניהלו מנהל המחלקה עם מנהל הסניף נאמרו שבחים
והערכות חיוביות אודות בתיה. הדעה הייתה כי הסניף רכש פקידה
יעילה, מקצועית, עם עתיד.
לפיכך, רבה הייתה התדהמה כאשר באחד מימי רביעי בצהריים נראתה
בתיה חסרת מנוחה בעת איזון הקופה. היא הלכה אל מנהל המחלקה
ודיווחה לו בלחש כי הקופה איננה מתאימה. חסרים 10,000 שקלים.
סכום עתק באותם ימים.
מנהל המחלקה ישב ליד דלפקה וניסה לקבל תוצאה אחרת. לשווא.
פתחו את כל מגרות הקופה, בדקו את כל המסמכים ואת רישומי
הסכומים שהיו מעורבים בהם. דבר לא נמצא. גרעון בסכום עגול של
10,000 שקל.
כעבור מחצית השעה הוזעק מנהל הסניף. שוב נשאלה בתיה שאלות
וענתה עליהם בקול נמוך כדרכה. לחייה היו סמוקות, סימן ברור
אצלה
לסערת רוח.
מנהל הסניף הודיע על הגרעון ליחידת הביקורת. כיוון שהסניף היה

בת"א, הגיע כעבור מחצית השעה מפקח חמור סבר שבדק מחדש את
כל הבדיקות הקודמות, וביקש לשוחח עם בתיה בחדרו של מנהל הסניף.

רפפות הפלסטיק בחדר המנהל הורדו כדי למנוע הצצה. בתיה יצאה
כעבור 10 דקות חיוורת במקצת. למחרת התברר כי היא נדרשה לרוקן
את כיסיה ולהראות את תכולת התיק שנשאה עמה.

הסכום החסר לא נמצא. בתיה הועברה, בתיאום עם כוח אדם, לסניף
אחר. נאמר לה כי בסניף החדש קיים מחסור בכוח אדם מיומן והיא
נדרשת לסייע. בתיה צייתה. כעבור 6 חודשים היא פוטרה מהעבודה.
לסקרנים נאמר כי קיבלה הערכה שלילית ממנהל המחלקה בסניף
ובשל ההערכה השלילית, לא חודש החוזה עמה.
יורם, שאוהב לרדת לשורשי דברים, חיטט ומצא כי ההעברה לסניף
האחר הייתה מסך עשן. עילה על מנת לסיים את עבודתה של בתיה.

8 חודשים חלפו. בסוף השנה, בחודש דצמבר, נכנס הסניף לשבוע של
עבודה קדחתנית המאפיינת סוף שנה. המשימה הייתה לארוז את כל
התיקים המלאים בשגרת העבודה ולשלוח אותם במרוכז למגנזת הבנק.
כדי לעשות זאת גויס יורם - שעבד בדרך כלל בקומה אחרת של הסניף
-
להנחות את צוות העובדים לרשום את תכולת התיקים בטפסים ההולמים

ולרכז את חבילות התיקים לגניזה.
יורם החל את פעולת הריכוז בקומת הקרקע, בדלפק הכספריות. הוא
ניגש לקצה הדלפק, שם נערמו תמיד קלסרים שעסקו בהחזרות שיקים
וברישום של תכולת המעטפות שהשחילו הלקוחות בתיבת ה"חיש-בנק".
משנתמלאו התיקים, פתחו תיקים חדשים ואיש לא היה נוגע בתיקים
הקודמים אלא לצורכי בירור.
יורם הרים את שני הקלסרים והחל רושם את פרטיהם. הוא פתח את
הקלסר של רישומי ה"חיש-בנק" והשמיע קול חנוק. לפניו, בתוך
התיק,
מושחלת על מהדק מתכת גדול, נחה לה חבילה סגורה של שטרי כסף,
עם חבק (בנדרולה) מסביבה. בדיוק 10,000 שקל. החבילה החסרה.
היא מעולם לא עזבה את הסניף. למען הדיוק היא אפילו לא עזבה את

אזור הקופה של בתיה.
מנהל המחלקה עמד והתבונן בחבילה. מנהל הסניף הוזעק והתבונן
בחבילה. ואז, הרימו שניהם את עיניהם והתבוננו זה בזה.