לעולם לא תנחשו את גילו של ורדימון
וגם אם תעשו זאת, לא תנחשו נכון.
שבעים שנה עברו ואין מה להגיד
חוץ מזה שורדימון נראה יותר טוב מתמיד

גוון עורו שחום ושיניו הן לבנות
שיער ראשו גולש על זרועותיו החסונות
מעשן כמו קטר ומכור לאלכוהול
ועדיין הוא רוקד לצלילי הרוק'אנד'רול
כל בוקר הוא גומע קילומטרים בשכונה
בערב הוא חוזר ומפלרטט עם השכנה
רק דבר אחד מפריע לאותו הורדימון-
הוא לא רואה ממטר. זה גובל בעיוורון.

והנה יום הגיע, והוא בן שבעים ושתיים
ומקבל בדואר זוג יפה של משקפיים.
הרי זה משובח!  הוא צעק עד השמיים
אוכל לקרוא עיתון- לא קראתי כבר שנתיים.

דילג קלות הביתה, נכנס אל דירתו
נישק את המזוזה, בירך את חמותו
ובדרך למטבח חלחלה בו הידיעה
שחמותו בקבר. כנראה שזו בתה.
אך מה קרה לשיערה? מדוע הוא לבן?
ולמה בין שדיה נמצא הקורקבן?!
"זה לא ייתכן", זעק בבהלה
רץ אל החלון וקרעהו לרווחה
אך אלוהים מה ארע , מה קרה?! לאותו הרחוב?
ערימות של אשפתות הפכו עכשיו לרוב
"אולי אני חולם הכל? אולי זה רק סיוט?"
(ראו איך האדון נפרד לאט מהשפיות)
לקח את משקפיו ביד והטיחם בקיר
וכל מסך הערפל נהיה מיד בהיר
הציפורים צייצו בחוץ את שמו של ורדימון
שעד היום אומר תודה על שהחמיץ את העיתון.