היא עומדת מחוץ לבית. ושורקת.
נעימה צרפתית. היא חייבת להיות.
יש הנאה רבה בשריקה, נשלפת מהפה תוך עיוות השפתיים באין כל
מאמץ, מסמלת עליצות ונוחה על הבריות.
אפשר לשרוק בעבודה, ניתן תוך כדי הליכה ברחוב, ניתן, גם מחוץ
לבית לשרוק.
זה לא יפה לשרוק לבחורה, לעומת זאת.
וגם לא לקרפיון.
השריקה חייבת להישאר אוורירית כזו,  ככה, סתמית ולא נושא בפני
עצמו.
אלא אם כן, כמובן, דוחפים שתי אצבעות, או אפילו יד שלמה אל תוך
הפה ומצליחים ליצור את הרעש הזה, בתדרים גבוהים שנועד להגיד..
שאני ארים את הקול?

אך באמת אנו סוטים מן העיקר,
שהיא עומדת מחוץ לבית ושורקת.
נעימה צרפתית היא חייבת להיות.
זה כבר כמה שנים שאני מכיר את אלזה, סופרת רוסיה שגרה
בבוגרשוב.
יש לה כלבת גולדן רטריוור שמסתובבת עם מקל עץ בפה
ונטפלת לזרים שישחקו איתה, שיזרקו לה את המקל והיא תרוץ
להביא.
מאוד "old fashion", הרבה פגישות במפגש רחובות או במורד הרחוב,
מאהבים מסתוריים ללא שמות משפחה, מכוניות שחורות, כפפות לבנות
וכל הטררם שבונה רומנים עם ניחוח של שנות הארבעים.
האם זו אלזה שעומדת מחוץ לבית?
היא חייבת להיות.
שורקת נעימה צרפתית ונועצת מבט במרפסת, שאצא כבר.
יצאתי.

זאת לא אלזה.