"או חברותא או מיתותא" את המשפט הזה אמרו חז"לינו אחרי שחוני
המעגל נפטר עקב צער עצום על שינה בת שבעים שנה שבסופה התברר לו
שאין לו עם מי ללמוד -אין לו "חברותא".

"או חברותא או מיתותא" זה גם היה המשפט שאמר לי ראש השיעור שלי
כשראה אותי לומד לבד. זה די הדאיג אותו.
-טוב, אמרתי לו די ברצינות, אני בוחר במיתותא!
-חס וחלילה! על מה אתה מדבר? הוא נראה ממש מזועזע ויכולתי
לראות את עצמי בחדר עם פסיכולוג קליני ששואל אותי שאלות
מעצבנות.
-תרגע, תרגע, אני בוחר ללמוד לבד ואם אתה אומר שזה מיתותא אז
אני בוחר לי לחברותא את מלאך המוות! הוא כבר ממש רתח, הוא לא
ממש אהב את הפרובוקציות שלי. ידעתי שאם אני אומר עוד מילה הוא
מתפוצץ עלי אז הלכתי משם.

בחוץ פגשתי את אלעזר, אלעזר ידוע בתור השדכן של החבר'ה וכבר
חמש חתונות הוא דאג לסדר, מידי פעם הוא גם היה מציע לי מישהי,
לרוב אני לא נענה.
-אם אתה רוצה יש לי מישהי בשבילך, משהו שממש מתאים עולה חדשה
עם 'עברית של תנ"ך', סטודנטית וחוצמיזה, וכאן הוא קרץ, היא
"יושבת" טוב. הוא סיים הכול בחיוך.
-נו, מה אתה אומר?
בדרך כלל אני אומר משהו בלתי מחייב כמו 'נראה' משהו מתנגד כמו
'לא עכשיו' או משהו ממש ניבזי כמו 'ומה אתך?' -אלעזר הוא עוד
דוגמא טובה למשפט "הסנדלר הולך יחף" ועם כל הרעש והצלצולים של
חמש חתונות הוא נשאר רווק. האמת הוא נראה דווקא די בסדר ואין
לו בעיות עם קשר או משהו כזה. אחד מהחבר'ה אמר פעם ברשעות שאם
הוא יתחתן כל הכשרון שיש לו בשידוכים -ילך. הפעם הזו חשבתי
שאולי כדאי לנסות. מקסימום יהי ריגוש של היכרות, מקסימום נתאהב
מקסימום נתחתן. אז אמרתי לו מן "כן" כזה לא מחייב ובניגוד
לציפיות שלו לא שאלתי שום שאלה בקשר אליה, אמרתי לעצמי שניתן
לשנינו לענות את התשובות.

בטלפון היא נשמעה לא רע כלל, עם עברית בהחלט קצת "תנ"כית"
במבטא קל ולא מוכר.
כשנפגשנו הרגשתי מוזר, היא נראתה פשוט... מדהימה, הרגשתי מן
משהו כזה, בפנים, הרגשתי... אני די בטוח שזו לא היתה אהבה אבל
זה מן משהו... קליק? כמו... בספרים.
קראו לה נעמה, והיא לומדת משפטים שנה שלישית. ההורים שלה נשארו
בחו"ל ("משהו באירופה אבל אל תשאל על המקום, קשה לבטא את זה
ולהסביר איפה בדיוק") והיא עצמה גרה בבית שהיה שייך פעם לסבתא
שלה, לבד בלי שותפות. סיפרתי לה קצת על עצמי ואיכשהו, תוך כדי
שיחה הגענו לנושא של הלימוד שלי לבד, הזכרתי את זה סתם, כבדרך
אגב והתחרטתי שניה אחר-כך. אמרתי לעצמי שהיא בטח חושבת שאם אני
לא יכול למצוא חברותא ללימוד אז אין סיכוי שאני אסתדר עם מישהי
לכל החיים. היא שאלה אותי אם לא מצאתי אף אחד, סיפרתי לה את
הקטע שהיה לי עם ראש השיעור, כבדיחה, אבל היא במקום לצחוק רק
חיכה אלי במבט חודר, עמוק.

למחרת התקשרתי אליה והיא אמרה שנראה לה שכדאי שנמשיך לצאת ו
'נראה מה יקרה' אני אמרתי 'בסדר' אבל בלב צעקתי יש! שאלתי
אותה לגבי מחר, אחר הצהרים, היא אמרה שזה מתאים לה.

לקחתי אותה לפארק המקומי ודיברנו תוך כדי הליכה בין העצים.
איכשהו שוב דיברנו על הלימוד שלי, לבד. היא שאלה אותי אם אני
מוכן ללמד אותה תלמוד, פשוט הם בדיוק לומדים עכשיו על המשפט
העברי והיא צריכה קצת עזרה. סתם ככה לא הייתי נענה אבל זו היתה
נעמה הסכמתי. קבענו להפגש למחרת בספריה של האוניברסיטה,
בצהרים.

היא לא היתה תלמידה טובה, לא לימדתי אותה. למדתי איתה. על כל
שאלה ששאלתי היא ידעה לענות ולשאול עוד שלוש שאלות נגדיות,
התווכחנו, כמעט רבנו, הרגשתי מוזר כאילו שאני ממש יכול ללמוד
איתה, שהיא ממש... חברותא. מידי פעם, הרימה את הקול וזה היה
נשמע הקול הכי טהור ששמעתי, שכולם שמעו, כי כולם הסתכלו אלינו,
למרות שהיא דיברה בשקט. הספרנית הזקנה כמעט צעקה עלינו שאנחנו
צריכים "לקחת את הכפייה הדתית הזו, שלנו" ו "תלכו לבית כנסת"
ועוד כמה מילים שקשורות למר"צ, שינוי, "הדוסים האלה" ואפילו
"משתמטים" אחד. רציתי לענות לה שגם אני נגד כפיה דתית, שאנחנו
רק לומדים (סליחה אם הפרענו) ואפילו שהיתי ב "גולני" אבל נעמה
אמרה לי: בוא, בוא נלך מכאן, זה לא כדאי. אחרי רגע של שקט,
בדרך החוצה היא הוסיפה: תן לה לצעוק, כל עוד היא יכולה.
יצאנו ואיכשהו שוב היינו בפארק, ישבנו מתחת לעץ עתיק ונתנו
לרוח לעטוף אותנו. אחר כך היא שלפה תלמוד כיס מהתיק שלה וחזרנו
ללמוד. השיחה ביננו קלחה ודפים זרמו. כשסימנו כבר היתה שקיעה,
היתי חייב לחזור לישיבה אז  נפרדנו עם הבטחה להפגש שוב.

למחרת היא התקשרה, היה עצב בקול שלה 'הכל בסדר?' שאלתי, חושש,
'הספרנית שלנו נפטרה היום, דום לב פתאומי,  אף אחד לא יודע
ממה' היא הוסיפה בהומור שחור 'אז מה, עכשיו נוכל ללמוד
בספריה?!' גיחכתי ובאמת הסכמנו שעוד נלמד. אם מקודם נפגשנו כדי
להכיר, עכשיו זה היה בשביל ללמוד, כמו שאמרתי, היא היתה
החברותא המושלמת בשבילי.

אלעזר התעניין ושאל אם כבר אפשר להתחיל לשיר, "קול ששון וקול
שמחה, קול חתן וקול כלה" אמרתי לו שהוא יכול לחכות עם זה קצת,
בינתיים, והוא זרם משם עם חיוך ענק מרוח לו על הפרצוף.
ניסיתי לחשוב על שנינו כזוג וזה היה לי די מוזר לחשוב  כך על
החברותא שלי, והיא מבחינתה לא הראתה סימנים של ממהרת להתחתן.
כשאני חושב על זה, אף לא דיברנו על זה ממש.

-אני רוצה להתפטר, קשה לי מידי. היא אמרה יום אחד.
-למה? לא טוב לך שם? שאלתי (היא עבדה בסוכנות ביטוח כפקידה).
-לא, זה לא זה, משהו אחר. לא משנה, חשבתי בקול. היא ענתה וזה
נשמע לי די מוזר.ישבנו במסעדה במרכז העיר. צהריים, שמש נעימה,
כמה ציפורים עפו בבהלה מעץ, ופתאום -

פיצוץ ענקי הרעיד את כל האזור, בהתחלה היתה דממה, אחר כך
צעקות, ואנשים רצים וריח שרוף והמון דם בכל מקום. ואני במקום
לצעוק: פיגוע, הצילו, משטרה או משהו סיננתי קללה באנגלית
והסתכלתי לראות מה המצב של נעמה. הכל היה מוזר. היא לא בכתה,
לא רעדה לא כלום. כאילו, כאילו שהיא צפתה את זה.

-נעמה? שאלתי חושש, את בסדר?

היא לא ענתה לי, היא אפילו התעלמה ממני, קמה והחלה לעבור בין
האנשים מסביב, מהמקום שהסתכלתי זה היה נראה לי כאילו היא אומרת
משהו לכל אחד מהם, זה היה נראה לי מאוד מוזר, וכנראה הייתי
בהלם. כשהיא סיימה לעבור על כולם, היא חזרה אלי, וליטפה לי את
המצח והפנים. "אתה תהיה בסדר, עוד לא הגיע הזמן שלך" היא אמרה
ונעלמה.


                                   

יותר לא ראיתי אותה, אבל אני יודע שהיא היתה משהו מיוחד, עובדה
שלא נפגעתי בכלל. לא מהאש, לא מהרסיסים, לא מהדף. פייר, אני
אפילו לא בטוח שהייתי בהלם, כמו שאמרתי היא היתה משהו אחר, לא
בן-אדם.