זה מוזר, המצב הזה שאני נמצא בו. בחיים שלי לא חשבתי לעצמי
שככה זה יהיה. בכלל לא תיארתי לעצמי שאגיע לכאן, ובכל זאת כבר
שבע שנים, שלושה חודשים ועשרים ואחד ימים שאני ככה. דווקא
היום, כשאחי הקטן מתחתן, אני כאן. זה אמור להיות היום הכי חשוב
בחייו ובחיי, ואני במצב הזה תקוע.
לפני חמש שנים בערך ההורים שלנו התגרשו. היו מריבות וצעקות
ואיומים... אמא זרקה דברים על אבא והוא החזיר לה, וחלק מהדברים
שלח לתיקון. ככה זה היה שנה וחצי. ממש סבל לכל המשפחה. הם היו
הזוג הכי מאושר, אני חושב, לפחות עד שאני הגעתי לכאן... מאותו
רגע שום דבר לא נשאר כמו שהיה. ההורים שלנו הסתכסכו ביניהם.
אני חושב, שהם פשוט לא התגרשו כבר אז בגלל שרצו לחכות עד לרגע
שאלי יסיים את התיכון.
אני חושב, שאבא לקח את זה הכי קשה. הלב שלו ממש נשבר. אולי לא
יכולנו לראות את זה מבחוץ במשך היום, הוא ידע להסתיר טוב מאוד
את מה שהרגיש. עוד לפני כן הוא לא היה מגלה שום דבר, תמיד היה
חוזר הביתה עם חיוך על הפנים וצוחק מכל דבר שאמרנו. היה נותן
לנו הרגשה טובה, ואנחנו אהבנו את זה שיש לנו אבא, שתמיד שמח
ומאושר. באותו יום אבא לא חייך, וגם ביום שאחריו וביום שאחרי
זה. בעצם הפעם האחרונה שראיתי אותו מחייך הייתה ביום שבו הוא
מת.
הוא נהג לנסוע בימי שישי בערב לחוף מרוחק מהעיר. לשבת על שפת
הים, להסתכל קדימה ולחשוב. ראיתי אותו גם בוכה שם, כל פעם
מחדש. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. ופתאום ככה, על שפת הים הוא
ממרר בבכי. עם דמעות גדולות, שלא טרח אפילו לנגב עד שחזר
הביתה. ככה כל יום שישי היה יושב, מסתכל קדימה על הגלים והירח,
חושב ובוכה. באותו לילה לפני שלוש שנים, עשרה חודשים ושנים עשר
ימים, הוא הגיע לחוף. כהרגלו התיישב, הסתכל קדימה, ודמעה אחת
מכל עין זלגה אל הלחי, ומשם אל השפה ואל הסנטר. הנה הדמעות
כמעט ונוטפות מסנטרו ובלי התראה מוקדמת מראש הוא מחייך. החיוך
הכי יפה שראיתי אותו מחייך אי פעם. דומה לכל החיוכים שחייך
לפני שהכל התחיל, אבל בכל זאת שונה. אני לא יודע אם זה היה
ההתקף, שגרם לו באותו רגע לחייך, או שמא אחרי כל ימי השישי
האלה והמחשבות הצליח להבין את מה ששאל.
להלוויה רק אלי בא. כיוון שלא היה איך לשבת שבעה, אמא הזמינה
את אלי לארוחה לנחם.
אמא המשיכה הלאה עם החיים, כביכול, אבל יכולנו לראות שהיא
מסוכסכת עם עצמה. אבא היה רק תירוץ. אחרי שהוא הלך היא בקושי
המשיכה, גם כביכול. היא נשארה במיטה כל היום, צפתה בטלוויזיה.
לפעמים אפילו הייתה רק בוהה בתקרה. זה נורא היה לראות אותה
ככה. מי שהייתה אשת חייל, עושה הכל למען משפחתה ולמען עצמה.
עובדת מבוקר עד ערב ואפילו מעבר לכך. עכשיו לא עשתה כלום במשך
כל שעות היממה. לא היה זה מפתיע שגם היא נפטרה. רק שנה ושלושים
ימים אחרי אבא.
אמא נקברה ליד אבא, בקבר משותף. ככה בקשה בצוואה. אלי לא יכל
שלא לקיים את בקשתה.
אלי היה באותו יום לפני שבע שנים, שלושה חודשים ועשרים ואחד  
ימים, בן 16 בדיוק. הילד הכי יפה שהכרתי, אחי הקטן. הנער הכי
חתיך והכי בליין בביה"ס שלו, ובכל זאת היו לו ציון טובים. הוא
תכנן בדיוק לאותו ערב את המסיבה הגדולה, ובאותו רגע קבע עם
החברים אצלנו בבית ומשם יזמינו מונית. הוא דיבר בטלפון עם איזה
חבר שלו והייתה לו שיחה ממתינה.
אני הייתי במוצב בלבנון. הייתי חייב להתקשר ליום ההולדת שלו.
לצערי הזניקו אותנו לגבול בגלל איזה תמרון סורי בתוך לבנון.
בדיוק ביום ההולדת של אחי הקטן. הכל קרה די מהר, כשאני חושב על
זה. למרות שבאותו זמן נראה לי כמו נצח. אחרי תור אינסופי
לטלפון הציבורי, הצלחתי להכניס את הטלכרד ולחייג את המספר. אני
לא חושב שהספקתי לשמוע צליל כלשהו בטלפון. כל מה ששמעתי היו
כמה פיצוצים גדולים, אזעקה, קריאה לחיילים למצב הגנה על המוצב.
ניתקתי את הטלפון, אני חושב.
אלי ענה לשיחה ממתינה. על הקו היה אלוף פיקוד הצפון, בכבודו
ובעצמו. אלי לא הבין כל כך מה הוא רצה, אבל הרגיש שזה לא משהו
מיוחד. אולי אני רציתי למסור לו מזל טוב ולא יכולתי אז האלוף
התקשר...
האלוף לא מסר מזל טוב, והיום אחי הקטן מתחתן. אני ממש מתרגש
לקראת הערב. יש לו כלה כל כך יפה, והוא נראה יותר טוב מתמיד.
לחתונה יבואו רק המשפחה שלה. הם משפחה נחמדה וגדולה. זה טוב כי
אלי צריך משפחה. גם אני בא לחתונה. כמה רציתי להיות השושבין
שלו.
אני יכול רק להסתכל, לא להגיד דבר.  לסבול מהאושר ולהתענות
מהסבל. אני אעמוד לידו, ואלחש לו לאוזן בדיחות על הרבי. הוא
היה צוחק אם היה שומע, ואבא ואמא היו אומרים לי להפסיק להצחיק
את אלי. כל הטקס אמא הייתה בוכה, אבא היה צוחק ואני ואלי היינו
מאושרים.
אני רק הזלתי דמעה, והלכתי לים.
זה מוזר איך הגעתי למצב הזה.