מבחוץ...
קל לבקר
אתה שומע על המקרה ברדיו או קורא בעיתון לפעמים שומע ממקור
שני..
"נהרג חייל בתאונת אימונים"
"חייל התייבש ונפל"
בחצי דקה קיבלת דרגות על הכתפיים והפכת להיות חלק מ"הוועדה
שהוקמה לחקירת המקרה".
אתה אוהב להשמיע את קולך. לשחק אותה מבין מה קרה וישר להאשים.
מה לעשות.. זה לא תמיד בגלל שאתה רוצה להאשים . זהו טבע האדם.
והנה אני יושבת פחות משבוע אחרי המוות שספק אם מישהו בכלל קרא
את המודעה הקטנה שהייתה בעיתון ( כי עד כמה שאני מעריכה את
צה"ל ... יש דברים שהם עוזרים לטייח).
"התהפכות נגמ"ש בבסיס בדרום- חייל נהרג"
זהו.
פעם ראשונה שאני קרובה למוות.
לא שלא הכרתי אנשים שמתו. רובם גם היו יותר קרובים אליי מחייל
שעסה קורס בבסיס אצלי.
אבל זה היה המוות הראשון בצבא . המוות הראשון שקרה שלא במלחמה
ובקרב...
עכשיו אני רואה את כולם.
מבפנים...
ואין לי את מי לבקר.
אני מכירה את המקרה מפנים אני מכירה את האנשים..
אני מכירה את המפקד הישיר של החייל שהתגייס אולי שנה לפני שאני
התגייסתי . אותו מפקד שתמיד יושב וצוחק איתי ופתאום...
את מפקד המחלקה אני גם מכירה הסמכות הראשונה מעל החייל שיש לה
דרגות כתפיים... ובהספד שהוא קרא על קבר החייל יכלתי רק לבכות
ולא להוסיף מילה.
ויש גם את הסגן מפקד הפלוגה, שעומד לפני שחרור עם רגל בחוץ...
ובמקום לזכור את החיילים בתור החיילים שלי החיילים שהוא
הפךמטירונים ללוחמים והעריך אותם אבל קרא להם תמיד מפונקים.
הוא יזכור אותם רק לטובה, יזכור את הרגעים הקשים שעברו על כולם
באותו יום ראשון של תחילת השבוע ואת הפורום הקשה של העמידה ,
ביחד , מעל לקבר של חבר לנשק זה 8 חודשים.
והמ"פ... המ"פ הוא תמיד הדמות האגדית לחיילי פלוגה. הוא הדרגה
הגבוהה ביותר שעומדת מול החיילים.
המ"פ שהצבא בשבילו הוא כבר לא שירות חובה, גם לא איתגור זמני
בחיים של קצונה. זה כבר עתיד מסויים. והחייל נהרג לו.
והמ"פ זה שראיתי עובד שעות עוד לפני שהחיילים עוד הגיעו, שישן
פחות מהחיילים, מהמפקדים, המ"מים . זה שיש לו מעל 120 חיילים
לדאוג לשלומם. ועכשיו?
רק 119.
והבחור היפה החזק שכולם בנים כבנות רואים כסמל למ"פ האידאלי,
מה יהיה עליו?
הוא כבר שבור לגמרי כי נהרג לו חייל. את הדין וחשבון הוא צריך
למסור.
הוא הסמכות העליונה.
ושהמפקד שלו שואל אותו אם הוא ישן בלילה... לראשונה הוא ישקר
למפקד שלו וימלמל "ישנתי 3 שעות" שבעצם שניהם יודעים שאולי הוא
ישן חצי שעה.
והמשפחה? המשפחה תאשים את הצבא.
וכשאי מבחוץ אני תמיד מאשימה את הצבא ואת המפקדים  ואת החבר
שלו זה שלא היה מספיק אחראי.
ופה... אחרי שישבתי שבת עם החייל . היכרות בשם ובפנים ולא
אישית , עכשיו שהחייל הזה אין נמצא יותר אני יושבת וחושבת.
וכנראה שגם אני עושה מין סוג מסויים של ביקורת
אבל אין את מי לבקר...
המפקדים נתנו את הכל...
הקפידו על הוראות הבטיחות שוב ושוב...
וחזרו ושיננו...
ואין תשובות.
ומה עושים שאין תשובות?
שאת יודעת עמוק בלב שאין פה אשמים?
אבל איך אין אשמים? מה תעשה ה"וועדה שהוקמה לחקירת המקרה"?
היא תמצא אשמים.
המפקד הישיר... יפסיק לפקד על חיילים ויחזור להיות חייל שרק
מפקדים עליו.
מפקד המחלקה יסיים את תפקידו בקרוב וגם אם תכנן על עתיד
צבאי... הוא יכול רק לחלום.
והסמ"פ  שמשתחרר  ... איזה מין הרגשה לקראת הסיום?
ולכולם יהיה כתם גדול בתיק האישי. אבל למי איכפת מהתיק האישי
כשכולנו יודעים שהכתם שבלב גדול פי מיליון???
והמ"פ...? הוא   כבר יודח מתפקידו וינתן לו לעשות תפקיד
מנהלתי...
כשאין אשמים מוציאים אשמים.
ואני פה שיודעת שהם לא אשמים. וגם המפקדים שמעל המ"פ  שחיים
איתו יום יום בבסיס יודעים שאין פה אשמים.
אבל מעל לכולם יושבת לה "הוועדה שהוקמה לחקירת המקרה"
והיא תאשים.
ועוד איך תאשים.
ואני שאני לא בנאדם דתי רק יכולה לשאול את אלוהים
למה?
למה לעשות דבר כזה למפקדים שעשו הכל לפי הספרים?
למה לקחת את החייל הזה מאמו?
למה לא נתת לו לחיות?
כי עכשיו החייל הזה איננו
ואין אשמים.