שוב אני לא נרדם. אני מנסה לקפל את הרגליים, ליישר אותן בחזרה,
ולהפוך את עצמי בכל מיני תנוחות מוזרות. נזכר ב28 שנים
האחרונות, ואז מגיע לגיל 16 וחודשיים. ומשם הכל נקטע.
פעם בחיים ניתנת לך הזדמנות להחליט בין טוב ורע. אתה נקלע
למצב ברור, בו עליך לבחור לכאן או לכאן, ימינה או שמאלה,
קדימה, אחורה,  כן או לא, פנימה החוצה, שחור או לבן. יותר קל
לי לחיות עם עצמי בהנחה שכולנו בוחרים בדרך הפשוטה, הטבעית,
והאגואיסטית. הדרך הנוחה. וזה אנושי, אני מנחם את עצמי, וככה
מסוגל לעצום את העיניים בכל לילה שעובר. ככה גם הלילה אני
נרדם.

בבוקר אני מתעורר, ורואה את הפרצוף של הבחור שבגיל 16 וחודשיים
ראיתי אותו בפעם האחרונה בחיי. נדמה לי שקראו לו ליאור. אני
כמעט בטוח, לא סגור על עצמי במאת האחוזים, אבל מתי אני כן?
חושב על מה הוא עכשיו ומה נהיה ממנו. אני  זוכר איך הוא היה
יושב כמה כסאות לפניי בשיעור תנ"ך, תמים כזה, שקט, אף פעם לא
עשה רע לאף אחד.
את ליאור תפסנו באחד מימי חמישי בערב הולך הביתה לבד. רועי
ואדם ואני בעטנו באבנים על המדרכות המלוכלכות וקראנו לליאור
שיבוא לבית של אדם, כי ההורים שלו היו בחו"ל עד לסוף השבוע.
ותוך כדי שאני נזכר, אני מכין קפה, ומנסה קצת לשכוח מליאור,
ואז הוא מופיע לי בתוך הקפה. 28 שנים עברו והוא עדיין מביט עלי
יום יום מתוך הקפה שלי, בעיניים החומות הגדולות שלו ומתחנן
ממני שאפסיק. ואני לא מפסיק, והאדים שעולים מהקפה מגלים לי את
הדמעות שהתפוצצו לו מהעיניים באותו הלילה.

שני סיבובים של מפתח, בודק טוב טוב שהדירה שלי נעולה, ויורד אל
הרחוב. זה יכול להיות כל אחד מהאנשים בעולם. ההוא שיבדוק לי את
התיק בכניסה לקניון, זה שיירד איתי במעלית, הבחור שירוץ על ידי
בשבת בחדר כושר, והנהג של האוטובוס שאני עומד לעלות עליו. כל
אחד מהם יכול להיות האדם שהרסתי לו את החיים. הבן אדם שבלילה
אחד, שלושה אנשים, ואני ביניהם, הרסנו לו את החיים.
אני משלם לנורית מהפיצוציה והיא מביאה לי חפיסה של מרלבורו
אדום. אני משפיל מבט, והיא מחייכת את החיוך הרגיל שלה, כאילו
משהו בה מצפה שביום מן הימים אחזיר לה חיוך.  הסיגרייה שהדלקתי
מאיטה לי את הדרך, ובעשן שוב אתה מופיע לי בצורה לא ברורה,
מסתכל עלי בעיניים ריקות מתוכן, ומבקש שוב שאפסיק.
ניסיתי לפתח קשרים עם בחורות, אבל זה פשוט לא עבד. קשה לך לגעת
במישהי מבלי לחשוב שאולי היא פוחדת, שאולי היא נרתעת ממך. שהיא
נגעלת. שאולי אתה אונס בפעם השנייה בחיים שלך. הייתה לי חברה
אחת מאז, והיא לא ידעה על ליאור, אבל במוקדם או במאוחר היא
הבינה שמשהו לא בסדר. וכמו כולם, גם היא עזבה.
אני עובר ליד חנות הבגדים שבה היא נהגה לקנות חזיות ותחתונים.
אני לא מסוגל להסתכל. מפחד שאם אני רק אעיז להסתכל מישהו יחשוב
שאני סוטה, שמישהו ייקשר אותי עם הסיפור של ליאור, והסוף שלי
יגיע. ואני מתחבט עם עצמי, ובסוף מסתכל לעבר חלון הראווה,
ובמקום ההשתקפות שלי, אתה עומד שם, שוכב עירום על  הרצפה. ואני
קולט אותך ונבהל, ופתאום מתחיל  ללכת במהירות היסטרית עד
שהרגליים שורפות, נתקל באנשים, מבלי לשים לב, רק לשכוח את איך
שנראית לפני שניה בחלון הראווה.

ניסיתי גם גברים. אני אשקר אם אגיד שמאותו הלילה לא נשארתי
מבולבל לגמרי לגביי המיניות שלי. היום אני כבר יודע שזה היה
להט הרגע, טמטום של הרגע. הספקתי לשכב עם 5 גברים מאז, ואני
בטוח שלא נשים, ולא גברים הם הנטייה שלי כרגע, וכנראה שנידונתי
לחיים מסורסים מינית. וכשאני חושב על זה, זה הורס אותי, ובאותה
מידה... אני יודע, אני יודע שזה מגיע לי. העצבים משתלטים על כל
חלקת גוף שלי, ואני נותן אגרוף חזק לאחד הקירות ברחוב, והיד
שלי מתחילה לדמם. אני ממשיך ללכת לפני שישימו לב אלי.

מעולם לא חשבתי ללכת לפסיכולוג. היה נדמה לי שהם לא מפתחים
סימפטיה לאנסים, או לסוטים.  במקום התענוג, ניסיתי לטביע את
הזמן החופשי שלי במציאת כוח. אבא שלי פעם אמר לי שידע זה כוח,
אז ניסיתי לצבור ידע. ב12 השנים שעברו מאז הצלחתי ללמוד די
הרבה על העולם. אני יודע את שמות כל  ערי הבירה, את כל ראשי
הממשלה של כל  מדינה בעולם, יודע לזהות כל רכב בעולם בעיניים
עצומות, לדקלם את נפח המנוע, מחיר המחירון שלו, ואת שנת
הייצור, מכיר כל שיר שזכה בארוויזיון, בכמה נקודות הפרש, וכמה
בדיוק ישראל הצביעה לאותו השיר באותה השנה. אבל שום דבר שעשיתי
לא הצליח להשכיח ממני את אותו הלילה שבו הרסתי לאדם אחד את
החיים. לעצמי.

אני לא מסוגל לומר את זה בקול. להסתכל על עצמי במראה ולקרוא
לעצמי אנס, או רוצח. אבל זה מה שאני, ואני נענש על זה בכל יום
שעובר. הייתי רוצה לצעוק לליאור, ולחשוב שהוא שומע - להראות לו
שגם אם הוא לא טרח מעולם להראות את פרצופו בבית ספר מאז אותו
המקרה, וגם אם הוא מעולם לא התלונן עלינו למשטרה, אני משלם על
מה שעשיתי עד עצם היום הזה. ליאור, אני משלם על זה בכל יום
כשאני מפחד לצאת מהבית במחשבה שתופיע יום אחד ותביט לי
בעיניים, כי אני לא אהיה מסוגל להביט בהן בחזרה. אני משלם על
זה כשאני מת מפחד לפתוח את הדואר, כי אולי תגיע מעטפה עם תביעת
אונס, ובכל פעם שעוצר אותי שוטר בצדי הדרך אני בטוח שזהו,
עכשיו הגיע הרגע שלי. והוא לא מגיע. הרגע הזה לא מגיע.
ולפעמים, הייתי פשוט רוצה להשתחרר מכל זה, ושיכלאו אותי כבר.
שיכניסו אותי לכלא, זה מגיע לי. שישימו אותי עם כל הרוצחים,
והגנבים והאנסים הסדרתיים והפדופילים, ושהם יעשו לי לילה לילה
את מה שאני עשיתי לך למשך 3 שעות כואבות.

מתחיל להחשיך, אני חוזר הביתה במחשבה שאולי אראה אותך היום.
בציפיה שתחכה לי עם עוד 3 בריונים מחוץ לבית ותרביצו לי מכות
רצח, עד שאדמם למוות מחוץ לבית שלי. תחתכו אותי לחתיכות קטנות,
והדם שלי יצרח מתוך המדרכה. וכמו כל יום, אתה לא שם. אני עולה
במדרגות, וכל מדרגה שעוברת אני מנסה לנחש מה עלה בגורלך. אתה
איש עסקים מצליח, כוכב קולנוע, צייר ברחובות פריז... ארבע,
חמש, שש, שבע... במדרגה השמינית מתחילים להופיע תסריטים קצת
פחות נחמדים לגבי העתיד שלך. במדרגה העשרים אני  מחליט שאתה
מת, והוקל לי.

פעם בחיים ניתנת לך הזדמנות לבחור בין טוב לרע.  בין אושר
לאומללות, בין חיים למוות.  חם כל כך בדירה שלי, שאני מרגיש
שאני נמס מתחת לשמיכה. אני פותח את החלון, והכוכבים יוצרים את
הדמות שלך בשמיים. 28 שנים עברו ואתה עדיין מביט עלי, בכל לילה
בעיניים החומות והגדולות שלך שמתחננות שאני אפסיק. ואני לא
מפסיק, והבכי שלך רק מחזק אותי. אני עוצם את העיניים, זו  הדרך
הנוחה. וזה אנושי, אני מנחם את עצמי, וככה מסוגל לעצום את
העיניים בכל לילה שעובר. ככה גם הלילה אני נרדם.