מאז שנולדתי הועברתי בהרבה בתי אומנה. חייתי גם בבית יתומים
באיזה שהיא תקופה. הזמן שביליתי שם היה הכי טוב, אך רציתי
משפחה משלי. בבית היתומים היו לי הרבה חברים, וכל אחד עם סיפור
שונה לגמרי. אותי השאירו מחוץ לדלת של בית אחד, באמצע הלילה,
והשאירו פתק. בפתק היה כתוב: "אדון וגברת יקרים,
עקבתי אחריכם תקופה מסוימת , והחלטתי שאתם תהיו מושלמים לגידול
בתי. אני צעירה בכדי לגדל אותה, ואני מקווה שהיא תסלח לי בין
הימים. תגידו לה שזה היה הפתרון היחיד שהיה לי ושתמיד אוהב
אותה. תשמרו עליה טוב בבקשה".
זה הסיפור ששמעתי מאנשים ששמרו עליי תקופה מסוימת. שמעתי גם
שהאנשים שאיתם השאירה אותי אמי האמיתית, לקחו אותי למקום אחר,
כי לא רצו להשאיר אותי אצלם.
לאחרים, היו סיפורים אפילו עוד יותר עצובים משלי. חברתי, מישל,
אשר הכרתי אותה בבית היתומים, הוכתה במהלך ילדותה. אימא שלה
נפטרה והיא נשארה עם אביה החורג. הוא היה מכה אותה  בכל פעם
שהיה מתעצבן. הוא היה מובטל, והמצב היה קשה. מישל הייתה צריכה
לנקות את הבית, לבשל אוכל, לכבס את הכביסה ולצאת לעבוד במקום
אביה החורג. במקרה שאביה החורג היה מגיע הביתה ומשהו לא היה
מסודר או נקי, הוא היה מכה אותה עד שלפעמים היא הייתה מאבדת את
ההכרה. יום אחד, הגיש השכן תלונה על האב, ומישל הופרדה ממנו.
זה היה היום הכי מאושר בחייה. אולי למישל אין תקווה שאמה תחזור
מתישהו ותיקח אותה מבית היתומים, אך לפחות היא לא סובלת שם.
לעומת זאת, לי תמיד תהיה התקווה, שאולי אמי תבוא לשם ותיקח
אותי. החלום שלי הוא שתהיה לי משפחה מושלמת. כשאני אגדל אני
אגדל הרבה ילדים ותהיה לי משפחה גדולה.
הימים בבית היתומים עברו מהר, עד שיום אחד הגיע אדם, שטוען
שהוא דודי . הוא אמר שהבטיח לאמי שישמור עליי, ולפני שנולדתי
אמי עזבה את הבית, ולכן לא יכל למצוא אותי. הוא אמר חיפש אותי
במשך שנים, ועכשיו כשהוא סוף סוף מוצא אותי, הוא רוצה לקחת
אותי אליו, ולגדל אותי. שמחתי שמישהו שהוא קרוב משפחה שלי רוצה
לקחת אותי. אולי חלומי יתגשם? תהיה לי משפחה? בלי לחשוב
פעמיים, נעניתי להצעתו של דודי. עוד באותו יום עברתי לגור
אצלו. עזבתי הכל, ונסעתי אתו. החיים אתו היו מושלמים. הוא היה
נשוי והיה להם ילד משותף שנה מעליי. היינו חברים טובים.
דודי התייחס אליי כאילו הייתי ביתו, ואשתו גם. החיים היו
נפלאים.
בוקר אחד קמתי, היה שקט בבית. הלכתי לכיוון שטלפון, וראיתי שם
מכתב. היה כתוב בו שדודתי קיבלה אירוע מוח באמצע הלילה ושהיא
נמצאת כרגע בבית החולים במצב קשה. באותו הרגע יצאתי בריצה לבית
החולים. כשהגעתי לשם שאלתי את המזכירה באיזה חדר דודתי שוכנת,
והלכתי לשם. זה היה מאוחר מידי, היא כבר נפטרה. ומאז החיים
השתנו.
דודי היה מאוד מדוכא, עקב מות אישתו. הוא החל לשתות ובעקבות
זאת התנהגותו התדרדרה. הוא היה משתכר בכל ערב באיזה בר בעיר,
וכשהיה חוזר הביתה היה מתעלל בי ובבנו. ככה זה היה כל יום במשך
כמה חודשים. אני לא אהבתי את זה, וכך גם בן דודי. אני רציתי
לעזוב, אך הוא לא. הוא פחד שאביו יישאר לבד בבית ויעשה שטויות,
ולכן הוא החליט להישאר בביתו, ואני, אני עזבתי. עכשיו הייתי
לבדי. לא היה לי אף אחד. נשארתי לבדי. נולדים לבד, חיים לבד
ומתים לבד.