חשבתי פעם שאני יכולה לפתח כשרון כתיבה. שהוא חבוי בי אי שם
בפינה, כמו ילד להורים מזניחים שלא נותנים לו תשומת לב מספקת
ומתעללים בו רגשית. אם אני רק אפתח לו את הדלת הוא ייצא החוצה
בשמחה בגאווה ויראה לעולם מה יש לו להציע.

ואז הבנתי שהבעיה שלי היא לאו דווקא בחוסר יכולת לנסח משפטים
ולחבר מילים אחת לשנייה באופן שלא יהיה מגוחך מדי לקורא/משתמש.


הבעיה הכי גדולה שלי היא שאני לא יצירתית מספיק. אין לי
רעיונות, והרי ללא רעיונות ומקוריות מה הטעם בכתיבה? הרי
באיזשהו שלב לכל אחד נמאס מאנשים ממחזרים ( וחבל שכך יגידו
הירוקים).

על מה אני כבר יכולה לכתוב? על כל החלומות המוזרים שיש לי בהם
אנשים נדרסים, נופלים מגגות, ההורים שלי נרצחים ביריות, בי
יורים בגב ברובה ציד, אני באה ערומה לבית הספר (אותו סיימתי
כבר לפני שנתיים), חולמת על מצבים לכאורה שוליים אשר חודשים
אח"כ מתרחשים במציאות?
על מה לעזאזל? על אולם השמחות ש- 5 מתוך 6 זוגות ברחוב שלי
שהתחתנו בו התגרשו בסופו של דבר? על השכנה שהתחתנה עם מישהו
שאבא שלו זכה ב- 10 מיליון ש"ח בטוטו למרות שהוא התעלל בה רק
בגלל הכסף? על היחסים הבעייתיים בין ההורים שלי שלא עושים טובה
לאנושות ופשוט מתגרשים כבר? על המשפחה הבעייתית שלי בכלל? על
חוויותיי מהתנדבות בבי"ח לחולי נפש? על החבר לשעבר שלי? על כך
שלמדתי לקרוא בגיל 4 ופגשתי באותה שנה את שר החינוך? על כך
שאיכשהו נהייתי יותר ויותר טיפשה עם השנים וכל המחוננות
המוקדמת שלי נעלמה? על המסע לפולין? על סיפור נבחרת ישראל
ונערות הליווי עליו אני יודעת ממקורות כמעט ראשונים?





שיט.... נראה לי שאני פשוט עצלנית.