האור בעיניים, הקהל מוחא כפיים והמוזיקה רצה. שוב אחד מהנגנים
בסולו קצר, התופים מכים ללא רחמים ועוד רגע יגיע הזמן לחזור
ולהכנס שוב. הנה מגיע הקטע שלי, אני נכנס והזרקור עלי, נוצץ על
קימורי הכלי שלי. משהו מושך אותי לעשות בקהל שפטים, לתת להם את
מה שהם רוצים בתוספת מנת יתר של ביצוע מושלם ומקצוענות...
אבל אני ?... אני הקטן... שאף פעם לא ידע לעשות דברים כאלה רק
בגלל פחד קהל וחוסר ביטחון? ... לא !!! .. זה עבר !! עכשיו הכל
בסדר !!! הנה אני בא !!!! תתכוננו למכת חייכם !!!...
3...2...1...

הוא סיים את הקטע בעלייה קלה למעלה, טריק קטן שלמד מאחד
מהמורים שלו. הוא ידע שהם אוהבים את זה וידע שזה ימשוך אותם
אבל משהו היה חסר...

אגלי הזעה נטפו ממצחו.... הוא מחה אותם בידו והתכונן לקטע הבא.
הקהל היה משולהב... הם רצו עוד... מחיאות הכפיים לא פסקו
לרגע.

כאב הראש שאיתו קם העיד על כמות האלכוהול שצרך בלילה לפני כן.
המוזיקה שלו השתנתה ביחד עם ליבו, וליבו משך לאלכוהול ולדכאון.
משום מה הלהט הזה לא היה כבר שם, לא היה כמו פעם כשעלה לנגן
במועדונים הכי פשוטים ולא היה מוכר, כשאנשים שמעו את השם שלו
והסתכלו אחד על השני במבטים מוזרים ושואלים.


היום זה לא ככה !!! עלתה המחשבה. היום אני מוכר, ידוע, אין אדם
שלא מכיר את השם שלי לאחר כל מה שהמוזיקה עשתה לי.
כל מועדון בארץ היום יודע מי אני ולמה אני מסוגל. טוב, הם לא
יודעים לכל מה שאני מסוגל, אבל עדיין...

הוא ניגש לחדר המוזיקה שלו, שם על הקיר, תמונה מילדותו, עומד
עם אחד מאליליו מחובק לאחר הופעה שראה, הוא חייך אל התמונה
ופסע אל תוך החדר...

כלי הנגינה שלו היו מסודרים בקבוצות. כל כלי ושייכותו לסוג
המוזיקה או למצב הרוח שלו... לא היה כלי אחד שלא עמד במקומו,
מבריק ומוכן... הוא טיפל בהם יפה... הם היו חבריו, חברותיו,
המושיעים שלו... הפסיכולוגים והיועצים שלו... ההתמכרות שלו
...
מספרים על נגנים... שהאישה שאתם לא תמיד מחזיקה מעמד... והכל
בגלל יחסו של הנגן לכלי שלו. כשאתה מתחיל אומרים לך משפט שנשאר
איתך כל חייך : "הכלי שלך, ההתייחסות שלך אליו תהיה כמו אל
בחורה... ואף בחורה לא מוכנה שיזניחו אותה. תזניח ותקבל את
המגיע לך... תתייחס יפה התגמול לא יאחר לבוא..."

שוב אור הזרקורים עליו, שוב מתחיל הלילה להכנס לשעותיו
הקטנות...
הנה המתופף מסמן בלוז אהוב, והלהקה מתחילה לנגן אך הוא לא
איתם. הוא לא נכנס למקום בו הוא אמור לנגן ... הוא ניגש אל
מאחורי הקלעים ומוציא משהו... חוזר עם פיסת מתכת לא מוכרת בין
ידיו... רחש עובר בין הקהל... הוא מחבר אותה למתלה ... ומתחיל
לנגן כאילו אין מחר...

לפתע הכל נעלם, הקהל, הלהט,הזרקור, הלהקה, רק הוא והכלי ...
מאוחדים בנשמתם ... על הבמה לבד... ללא איש שיפריע.

שוב הרגש ממלא אותו, והבלוז הופך להתמכרות איטית ומתנגנת של
שעה ארוכה ללא הפסקה... העיתונים כבר יעשו מזה שערוריות ללא
סוף אבל כרגע ... למי אכפת... הוא בעולם שלו, עיניו עצומות
והוא מנגן.

הוא לא ידע .... שהיא ידעה עליו. הוא רק ראה אותה, בחלומותיו
ובעיניו, מטיילת בין השולחנות אותם מילצרה, הוא ראה אותה כבר
ימים רבים לפני כן. ימים רבים לפני שידע שגם היא מכירה אותו,
יודעת את שמו ואוהבת את מה שהוא עושה.... בסתר אומנם ... אך
עדיין...

פליטת פה בתוך שיחה הדהימה אותו. פתאום נודע לו ... שהיא גם
מעוניינת בו ... רואה אותו כיותר מלקוח סתם ... אך איך הוא,
הקטן והפחדן, שלפני העלייה לנגינה בבאר הזה לא היה מסוגל לגשת
ולהגיד כלום חוץ משלום לנגנים... יגש לבחורה שהיא מושא עיניו
וליבו כבר שלושה חודשים ... וידבר ... ועוד על הזמנה לפגישה
רצינית ?

הוא התלבט קשות שוב ושוב ... לא ידע מה לעשות ואיך לפתור את
בעייתו .... האם לגשת ישירות או לפנות בעדינות. לקחת את התשובה
כמובן מאליו או ללכת על דרך השלילה ולצפות לנפילה.


בסופו של דבר הוא ניסה. הוא השיג את הטלפון והתקשר ... כמו
מחפש משמעות לשלושה חודשים ... המתין לצלצול הטלפון.
ואז היא ענתה ...


ההמשך יבוא ...