כל מה שאנחנו עושים בחיים זה פונקציה של לתת ולקבל. אנחנו
נותנים אהבה ומקבלים אהבה. נותנים שירות ומקבלים שירות. וזה גם
יותר בעצם כמו לספוג ולהקרין. אין כלום בחיים ללא עשייה ובשביל
עשייה יש צורך לספוג קודם משהו פנימה, ולרוב זה החיים, העולם
שסביבנו. אנחנו סופגים הכל מהסביבה - ממה שאנחנו רואים, שומעים
וחשים. אני איש של מילים. המילים מחזקות אותי, מחלישות אותי,
מרגשות אותי. הן גורמות לי להיות מהורהר, לפקפק בהכל. כשהמילים
נגמרות לא נותר דבר, מלבד סחרחורת מוזרה שמבהירה שלא הכל נקלט.
כלומר, כן הכל נקלט, אך לא הכל פורש והובן - בצורה מודעת. הראש
סחרחר מעשרות מקורות שונים שמתחברים למשהו אחד: אני מבין את
היחידים - אבל עצם העניין נשאר כתעלומה שלא למדתי להכירה
עדיין. לפחות לא בשום צורה חוץ מהסחרחורת שעוטפת אותי, שמבלבלת
אותי ואומרת שעדיין לא תם החיפוש. אני מתעסק בקריאה. אני קורא
מכל הבא ליד, ותמיד בחוסר שקט, חוסר שקט שלא מאפשר לי להתרכז
בדבר אחד בלבד, כי תמיד יש שם עוד משהו. הרגשה שהשורה בספר לא
מתחברת לשורה הבאה, אלא לשורה בספר אחר. כשאני קורא אני סופג,
וכשאני במיטבי אני קורא לאט, כי כל שורה מותירה בי רשמים שלא
מאפשרים לי להתעלם מהם, ואז מגיעה העת להקרין החוצה. הדברים
נאגרים ונאגרים אך אני לא נותן להם לצאת ובכך מפסיד חלק
משמעותי מהביטוי העצמי שלי. עליי לכתוב, לכתוב הכל עד שמבעד
לדברי הסרק שספגתי וספגתי תשתקף האמת והעומק שאליו אני מתחיל
לחדור אבל מפחד להירטב באמת. וכך אני לא מתחיל כלל, באומרי
שעליי לספוג עוד הרבה ועוד זמן רב לפני שיתפתח דיאלוג משמעותי
ביני לבין השורות הריקות. כל זאת מבלי להבין, שככל שהמרווחים
בין הספיגה וההקרנה יתעצמו, כך גם יגדלו דברי הסתם עד שאגיע
לחלקים שמעניינים אותי ביותר.
שוב ושוב אני מגלה, שאת המחיר הכבד ביותר אני משלם על לא אחרת
מאשר עצלנותי.